שנות השמונים העליזות. צילום פרטי

בתוך הראש של האדריכלית רוני אביצור. ריאיון בתמונות

תקראו לה פורסט גאמפ. רוני אביצור רצה לכל מקום, גם על עקבים. חוץ מזה היא מדברת קומפקטית, וחולמת לשבור מוסכמות בבית עתידי. הזמנתי אותה לריאיון בתמונות

זו אני

שנינו ביחד וכל אחד לחוד. צילום: אחיקם בן יוסף

לשים תמונה שלי לבד הרגיש לי בודד, ולא בדיוק משקף את התפיסה שלי ל'אני'. בעבודה ובחיים, אני רואה את עצמי חלק מצוות. מבחינתי ה'ביחד' הוא תמיד כוח חזק יותר מהאגו. בתמונה, השותף שלי עופר רוסמן ואני. אנחנו שותפים כבר עשור ויש לנו השלמה מדהימה. בלעדיו כל זה לא היה קורה.

לא יודעים עליי

מיי ניים איז פורסט, פורסט גאמפ. צילום: רוני אביצור

אני בעצם גלגול נשמה של פורסט גאמפ. אני לא מבינה את הקטע הזה של הליכה. לאן שאני צריכה להגיע, אני פשוט רצה. גם אם אני עם נעלי עקב. לפעמים זו תהיה ריצה של 20 דקות, ואז תראו מולכם ברחוב אישה מוזרה שעושה ג'וגינג בבגדי ערב…

זה היומן שלי

צילום פרטי

5 פעמים בשבוע אני מתעוררת ב 05:00 בשביל לרוץ. לא צריכה אפילו שעון מעורר. קופצת, לובשת בגדי ריצה, שותה קפה, חוטפת תמר ועפה לאימון. ריצה היא אהבה ענקית שלי, היא החופש האמיתי, הרגע שלי עם עצמי. נותנת חופש ליצר התחרותיות וההישגיות שלי. אוהבת מרוצים, להציב לעצמי מטרות ולכבוש אותן. ב 2 הפעמים האחרות אני שמה שעון ל 05:00 כדי להספיק שעות עבודה שקטות, ולא מצליחה לקום. 

ילדות

פשטות נוסח שנות השמונים. צילום פרטי

את התמונה הזו בחרתי מתוך הרבה תמונות בהן הייתי ילדה חמודה. רואים פה את המקום בו כולנו גדלנו פעם. התנור, החלון, הרצפות, הטרצו. שיא התמימות, שיא הילדות. לפעמים כשאנחנו מעצבים והכל מחויט, זה בדיוק מה שחסר – האור, החום והפשטות. 

על מה אני עובדת עכשיו?

בית ישראלי. צילום פרטי

זה מגדל של דירות מאוד קטנות והמון קונסטרוקציה ברחוב יוניצמן, בצפון תל אביב. פרויקט מעניין ומאתגר. הלקוחה רצתה שדרך הדירה נתעסק בשאלה – מה זה להיות ישראלי? בחירת החומרים והגיאומטריות, נבעו מהניסיון לתת פרשנות אישית למושג ולים שנשקף מהחלון. השתמשנו בטרצו שמטפס מהרצפה, ומקבל פירוש מחודש על גבי הארונות, והשארנו קירות ריקים כדי שיהיה מקום להשתנות. 

פרויקט שאני גאה בו במיוחד

קומפקטית, אני מדברת איתך. מתוך XStalk. צילום: גידי בועז

'הפיל הורוד'. תערוכה שהקמנו בגלריית 'זהזהזה' לפני שנתיים, והיתה מכוננת עבורינו. זו היתה הפעם הראשונה שהצגנו את השפה שלנו ואת מדד הקומפקטיות. 

ככה זה נראה בתוך הראש שלי

המון מחברות מותחלות. צילום: רוני אביצור

אני סוחבת איתי בתיק כל יום, בין 3-4 מחברות. רובן מותחלות משני הצדדים, מכל כיוון קריאה אפשרי. לפעמים הן התחילו בתור מחברת נושא: זו תהיה לטכניון, זו לעבודה, זו פרטית. מהר מאוד הן מתערבבות. התחביב שלי הוא לשוטט בהן, ולגלות משהו שכבר שכחתי.

המשרד שלי

מעבדת קומפקטיות, יום המעבר. צילום: רוני אביצור

במשך 7 שנים עבדנו ב 52 מ"ר, בלי חלונות. בשנה שעברה הבנו ש 13 איש על 52 מ"ר זה כבר לא קומפקטי, זה פשוט צפוף והחלטנו לעבור. כדי לאתגר את עצמנו עם רעיון הקומפקטיות, בחרנו בחלל של 70 מ"ר. הרעיון היה להכניס את האג'נדה שלנו לדבר הזה. הקמנו מעבדה לקומפקטיות, ופנינו לחברות הכי גדולות שייקחו חלק. ככה יצרנו את המקום הזה, שהוא עדיין בתהליך. אנחנו ממוקמים בבניין ישן ומפחיד ברחוב בן אביגדור. דיסוננס כזה, שכל מי שייכנס פנימה יגיד 'ואוו'! 

המקום שאני הכי אוהבת בעולם

תל אביב פינת כפר-סבא הירוקה. צילום: רוני אביצור

אני אוהבת ערים גדולות. מאוהבת בקהילות הקטנות שנוצרות בהן. אז למעשה, בקלישאתיות שאין לה סוף, אגיד שתל אביב משרתת את כל מה שאני צריכה. אני אוהבת לפגוש במקרה חברים ברחוב, לקנות בשבת, לרוץ בפארק, לטייל עם הילדים ברחובות ולגלות תמיד משהו חדש. בחרתי בתמונה של תל אביב כפי שהיא נשקפת מדירה שאנחנו מתכננים במגדל בבבלי. התמונה מבטאת את הפער שאני חווה סביבי, בין הצורך בנוחות ובמרחב (בואך כפר-סבא הירוקה), ובין המגע והחיכוך עם הקרקע, עם הקהילה והעיר. חיכוך שבדרך כלל מביא אתו גם צפיפות בתוך מרחב המגורים. מעדיפה לחיות בתוך. להתפשר אולי על המרחב הפרטי, אבל להרוויח את הציבורי.

מחכים לי בבית

מאה אחוז אהבה ורגשות אשמה. צילום: נאווה קורן

הילדים שלי הפצפונים, (6, 4, ו-2) ואבא שלהם:) כשאני מגיעה הביתה מהמשרד, בדרך כלל בשעות הערב, הם קופצים עליי בשמחה (גם האבא). זה תמיד ממלא אותי באהבה ענקית, מהולה ברגשות אשם עוד יותר ענקיים, על כל הזמן הזה שאני לא איתם. בתמורה, ברגע שמגיעה הביתה, אני סוגרת כל אמצעי תקשורת. נהנית מהם ואיתם ב 100%. לעולם לא מסכימה לעבוד בסוף שבוע, כי זה מבחינתי חילול המעט שיש לי עם עצמי ועם המשפחה.

אדריכל בינלאומי שאני מעריך

variations of time
variations of time (akihiro yoshida)

המעצב אוקי סאטו מסטודיו ננדו, לא רואה את עצמו בתחום אחד. הוא יכול רגע אחד לתכנן שעוני חול, רגע אחרי לתכנן דירה, וזה בסדר. הוא מפרק פרוגרמות. זו גם משמעות המילה 'ננדו' ביפנית – חומר חופשי, שאפשר להרכיב בכל פעם בדרך אחרת. בפרויקט הזה הוא שואל מחדש על הזמן, בפוריקט אחר הוא שאל איך מתרגמים את המילה 'חורף' לכוסות. העיסוק האהוב עלי הוא פירוק פרוגרמה. פירוק המובן מאליו, התבניות השגורות. אני יכולה לבטא את העיסוק הזה באדריכלות, בתכנון רהיט, במחקר או בסטודיו (כלומר ללמד וללמוד). אני לא רואה את המקצוע שלמדתי כמחייב. כל מה שייתן לי ליצור ולחקור, יהיה מבחינתי פרויקט ראוי. בסטודיו אנחנו חוקרים עבור מנהל התכנון את איכות יחידת המגורים מצד אחד, ומתכננים רהיטים מצד שני. מלמדים, מתכננים בניינים, כותבים בלוגים ומקימים סטרט-אפ. 

פרויקט שלי שעוד לא תכננתי

בתים משתנים. צילום: רונן גולדמן

זה פרויקט שהוצג בבית האדריכל סביב השאלה – מה הוא הבית העתידי? עופר ואני אמרנו, שיש שתי אמיתות שאנחנו חיים לפיהן, שאינן נכונות יותר. הראשונה היא, שאנחנו חיים רוב הזמן בחללים שלא מתאימים לנו.אנחנו רוכשים דירה גדולה, שתתמלא כשיהיו ילדים ואז תתרוקן כשהם יגדלו. השנייה היא שאנחנו עושים פעולות באופן שכבר לא מתאים לנו. היום אנחנו עושים יותר פעולות בו זמנית, ויש פעולות מסוימות שיכולות להתחבר. הרעיון שלנו הוא להפוך את האדריכלות למשהו שיכול להשתנות לפי מה שמתאים לנו ולא לפי מוסכמות. 

החלום שלי הוא להקים את הבית העתידי, ממש כמו בתערוכה. בית/בניין דינמי, שמשתנה עם הזמן במהלך היומיום ולאורך תקופת חיים.

אולי יעניין אותך גם...