גלעד כהנא מספר איך הדמיון הפך למציאות באירוע אמנות חלומי

"טרפת מוחלטת." עונה לנו גלעד כהנא כשאנחנו שואלים אם הוא מתרגש, "מאוד מתרגש, כמו נער, כמו פעוט. כשאתה מייצר אירוע כזה, עשיתי כמה כאלה, את אפריקה שלי עם עשרות אמנים, את פסטיבל הפתיחה לפסטיבל ישראל, אתה מביא כל כך הרבה גורמים, מייצר כוורת שלמה, כולם נורא חשובים, כל פרט חשוב, אתה עסוק בכל כך הרבה דברים שיקרו ויידבקו בתוך המהות של הפרויקט, אבל רואה את זה לראשונה שלם רק בסוף כשזה קורם אור וגידים."

כהנא ראה את המהות מתהווה לנגד עיניו כבר אמש, בחזרה הגנרלית, אנחנו נוכל להנות ממנה החל מהערב (12/10) ולמשך שלושה ימים בלבד. שדרות סמאטס בתל אביב יארחו את אירוע האמנות 'בין לבין' בניצוחם של האוצרת מורן בן פורת והיוצר גלעד כהנא, ביוזמת חברת הבנייה 'שיכון ובינוי נדל"ן' והיזמית 'התחדשות אורבנית'. שלושת הבניינים שמארחים את מיני קרנבל היצירה הזה, יהרסו מיד לאחר מכן בכדי לבנות שם את פרויקט 'הרביעייה בסמאטס', פרויקט בוטיק חדש ותל אביבי.

כך הכל התחיל

"הכל החל מיוזמה של מורן בן פורת שרצתה לעשות משהו, והתחלנו להבין יחד את הנרטיב." מספר כהנא, "הביטוי 'בין לבין' היה זה שהדליק את הכל." ובאמת זה הקונספט שנבחר לאירוע, בין ההריסה לבנייה, בין הישן לחדש, בין האין ליש. שני היוצרים קיבלו חופש מוחלט שהפך במהרה למגרש המשחקים שלהם, כהנא מספר כי הוא כל הזמן חיכה שמישהו יעצור אותו אך זה מעולם לא קרה.  

הדבר שהכי הלהיב אותם היה הרגע בו קיבלו את הבניינים "זה הרגע הזה שבין זה שאין לך כלום ביצירה שלך לרגע שבו יש, ההרף הזה שהוא באמת הרף, הוא מורכב מהווה, אתה מקבל מתנה באותו רגע. אלה הרגעים הכי טובים, כשזה מגיע אליך, אתה צריך להיות ערוך לקבל את המתנה הזו. בזה האירוע עוסק, ברגע שבין אין ליש" מסביר כהנא.

עיקר האירוע מתקיים בבניין המרכזי, לו שלוש קומות ובכל קומה מחכה לכם חלק אחר שמספר את הסיפור של רגעי היצירה עליהם מדבר כהנא. בקומה הראשונה שעוסקת בתוהו ובוהו ישנה חוויה של הסתכלות על הקנבס הלבן, כשאתה שואל את עצמך 'מה עושים?', "אני מכור לרגע הזה, הריק, האין צליל, אין מילה, אין צבע, אין כלום, אני מכור לזה! ההבלחה של האור בתוך החושך, ופתאום משהו כן חי ומתחיל לזוז ולנוע ולהתפתח."

בקומה הזו יש חדר של 20/5 מטר, עם פנסים בכל צד, שיוצרים עלומות אחת מול השנייה באורך של עשרים מטר. האמן שי שטרקר יצר את חווית האור הזו מתוך חשיבה על הכאוס שקיים ברגעים של האין. עלומות האור מייצרות גריד של תנועה בחדר, כשברקע יתנגן קטע אלקטרוני שכתב כהנא. "הוא כולו אור, בן אדם שחושב באור" אומר עליו כהנא, "כשחשבתי שאני אהיה צייר, כשחטאתי במחשבה, הייתי נגנב כל הזמן מאיך האור משתנה במעלה אחת או בזווית, פתאום יש ענן בשמיים, פתאום רואים רגע בלתי נשכח ונצחי." הוא אומר על המשמעות של אור ביצירה ואיך הוא יכול לשנות את הכל.

"הקומה השנייה נקראת 'גן עדן' והיא מדברת על ההרף, המתנה, השנייה שבה המוח מפסיק לרוץ ולחשוב, מפסיק להיות מוטרד, בתוכניות של מחר, בחרטות של אתמול, רגע של קבלה של משהו, הבנה שעם זה אני ממשיך הלאה" מתאר כהנא.

הקומה הזו התמלאה ביער של במבוקים. בצעירותו, כשעזב כהנא את בית הוריו למחסן בחצר, שם הוא גם התחיל להקליט לראשונה "צמוד למחסן היה יער קטן של במבוקים שגדלו וגדלו, כשהייתי מנגן בהקלטות הראשונות של ג'ירפות, יש עלים של במבוקים בתור השירה שלי, הרשרוש הזה הוא משהו שיש בו איזושהי גן עדניות, זה משרה עלייך שקט." את גן העדן ממלאים במבוקים חיים ואדמה עם טופוגרפיה שיצר האמן גל מרקו "הוא המהנדס של גן עדן, הוא איש של חזון, אמן מדהים." אומר כהנא.

"בקומה השלישית אנחנו מגורשים מגן עדן, זו התודעה. היא המלכה של הפוסט גירוש שלנו. כדי לחקור את התודעה האנושית, הבאנו אמנים מקסימים, שכשהם פותחים את הפה אתה מרותק. נועה קולר, רועי כפרי וטל טירנגל, לילה מועלם, שמעון אדף, נעם פרטום, נועם ענבר הסולן של הבילויים שהוא יצור פלאי, שלומי חתוכה המשורר, עידית ברק, אלי אליהו, אסופה של אנשים שכשהם פותחים את הפה אתה אינך יכול שלא להקשיב להם. לידם תהיה קלדנית שכל מילה שתצא מהפה שלהם תוקלד ותעלה על הקירות, אין קירות רגילים, הכל מסכי לד, מהרצפה כמעט עד התקרה, וכל מילה עולה והחדר מתמלא מהמילים של הדובר ואתה נמצא בתוך התודעה שלו."

החוויה האמנותית שנמצאת בין כותלי הבניין בסמאטס גולשת גם החוצה ומשתלטת על חזיתות אותו מבנה והשניים הסמוכים לו. על המרפסות נבנו קופסאות בד, שהפכו למסכים וכלי תאורה יחד. עליהם יוקרנו תכנים שיצר קוסטה דקטיארוב, הקשורים בסיפור, תוך כדי אורגן אורות שיתנגן מתוכם, הכל בקנה מידה עצום, על שלושה בניינים.

הכל התחיל בגיל שלוש וחצי

איך יצירה כזו שונה מיצירת מוזיקה?

"במוזיקה אני שולט בכל פרמטר, אני באולפן, זה קורה רק כשזה קורה. כאן אנחנו עובדים על זה כמעט שנה עם עוד שורה של אמנים ואנשי צוות אבל אתה לא רואה את זה עד שאתה לא רואה. יש איזה עניין, בהקמות, הכל קורה מול עינייך, החלומות מתממשים, הרוח זורמת לתוך החומר, זה ממלא אותי בפליאה, כל האירוע הזה, כל המהות היא כדי להעביר הלאה את ההשראה שדבר נולד, שאתה מבין איך לעשות וחייב להעביר את זה הלאה."

ואיך התחלת לעסוק בסוג היצירות האלה?

"מאז שאני ילד אני עוסק באמנות פלסטית, אני תמיד אומר מגיל 3.5, לא כי ציירתי כי זה היה בדמי. היא היתה הראשונה, אחרי זה המילים צצו ורק אז התווים. בגיל חמש הייתי ברטרוספקטיבה של רותקו (Mark Rothko) והרגשתי שהוא גנב לי את הרעיונות, זה ממש בדם שלי, מאז ומתמיד כשאני הולך לתערוכות, כשאתה חווה אמנות, הרבה פעמים אני כועס או מתפעם, הדו שיח מייצר אקשן והתקווה היא שהדבר הזה שאנחנו עושים זה כמו אדוות, אתה זורק את הסלע אבל האישיו המרכזי זה האדוות, ההשראה, שאנשים יצאו איתה, שרשרת אדוות בלתי מסתיימת, לקראת זה אני מתרגש מאוד."

ככה חלמת את האירוע?

"זה עולה על מה שראיתי בעיני רוחי. כרגע אני רואה וואו, אין לי מילים, אתה שואף הרבה ומדבר הרבה כדי שלא תצטרך להגיד מילה, אני חולם להיות שרוי בזה."

מה המטרה שלך בחיים?

"אצלי האמת היא כזו: הייתי אומן פלסטי תמיד, אני קולאז'יסט, אני מציג, עושה שת"פים, אמנות רב תחומית תמיד היתה. יש פן מסוים בהכרה הציבורית שהוא יותר פופי וידוע, אבל אני עוסק בזה כמעט כל יום, את העטיפות של האלבומים שלי, עושה שיתופי פעולה עם מחול וקולנוענים, אני משחק וכותב, הוצאתי ספרים, אין הפרדה אצלי בין תו לאות לניצוץ, הכל צריך לשרת את הכל, לפעמים אפשר להגיד דברים כמו שאנחנו מדברים עכשיו, לפעמים טקסט לא עוזר לי אז אני עובר לקולאז'ים, לפעמים חייב לכתוב מוזיקה ורק זה יכול להעביר את המסר, לפעמים אני צריך לשיר, לתת מלודיה, אחרת אי אפשר להגיד את הדבר. חוץ משהבנות שלי יהיו מאושרות, יש לי שאיפה אחת בחיים, ליצור עד הנשימה האחרונה."

הערב זה קורה, לאיזו שנייה באירוע אתה מחכה?

כהנא צוחק כמה שניות ואומר "שאלה טובה. אני חושב שהרגע הזה שאני יודע שהכל עובד, שהכל עובד, שהכל עובד. יש כל כך הרבה פרמטרים, כל כך הרבה אנשים, כבלים, פנסים, מים, שכל הפרטים ייעלמו לתמונה אחת. במוזיקה – איך אני יודע ששיר גמור? כשאני שומע אותו ומפסיק לפרק אותו. במקור אני צרכן, אני רוצה להיות צרכן של האירוע."

חשבת שיהיה סולד אווט?

"אני תמיד בונה על סולד אווט, כשהתחלנו הג'ירפות – הייתי אומר שאם אין סולד אווט אני לא עולה. וכאן באמת, יש צמא אדיר לדברים האלה, זאת תל אביב. אני אשמח אם כשתיכנסו תלכו על הרצפה וכשתצאו תהיו עשרה ס"מ מעליה, בריחוף."

האירוע הזה החל להתגלגל ביוזמת שיכון ובינוי כשהם ניסו לחשוב על דרך קצת יותר יצירתית מאירוע הריסה רגיל, בו דיירי הבניינים הישנים מגיעים לחזות בשופל נוגח בבניין. "בסוף אנחנו באים, נכנסים לשכונה, עושים בה פעילות כמה שנים והחשיבה היא אסטרטגית, חשוב לנו במיקרו לעשות דברים למען הקהילה וגם במאקרו." אומר נתי גלבוע משיכון ובינוי, "הנושא של האמנות, האמנים הצעירים, אמנות אורבנית, אנחנו שמחים לקדם את זה. חשוב להראות שזו לא רק אמנות וחיבור הישן וקידוש הקיים, בסוף חיים פה אנשים וצריך לראות איך תוך כדי שאנחנו יוצרים שינוי במרקם העירוני, נשאיר חותם. שיכון ובינוי עושה הרבה פעילויות מחוץ לנדלן, אין כמעט מישהו שלא מכיר את השם, חשוב לנו לחבר לנופח הפעילות שלנו גם ערכים נוספים." מסביר גלבוע.

בפרויקט הושקעו מאות אלפי שקלים וברור לכולם שהחשיבה כאן היא לא ממש כלכלית. גלבוע מסביר כי כסף זה לא הכל בחיים "לא תמיד החשיבה היא קצרת טווח להארד סייל. אנחנו כמובן גוף עסקי וגם הפרויקט הזה מאוד מצליח, הוא נמכר בצורה פנומנלית. עוד לא הרסנו את הבניינים ואנחנו כבר בכמעט 60%, מאוד מוצלח ולא היינו צריכים לעשות דבר כדי לקדם אותו, אפילו לא היינו מביאים יח"צ כדי להראות את ההריסה. המטרה היתה להראות שאפשר ליצור במה גם בתוך סביבה כזו שהיא הולכת ומשתנה, יש פה מסר גם לאנשים, לפועל שלנו כחברה, אנשים מתחברים היום למותגים וחברות, לא רק לפי הערך הישיר והכלכלי וזה חשוב לנו."

למהלך כזה, בו נתנו שיכון ובינוי וההתחדשות אורבנית חופש יצירתי מוחלט, נדרשת מידה מסוימת של תעוזה וגלבוע מדגיש כי אכן, נדרשה כאן חשיבה מקורית עם יכולת הסתכלות קדימה ולרוחב "קל מאוד ליפול בזה, אתה לא רוצה לעשות דברים לא רציניים, אבל כאן יש קריצה שובבה לאמנות ולאמנות קונספטואלית ואני חושב שהסתכלנו על זה בתור משהו שמתאים לנו, לנכס לעצמנו דברים שהם לא טריוויאליים. החופש המוחלט היה מאוד משמעותי, בסוף לגלעד יש בהחלט ראש יצירתי ומעניין, ורצינו משהו שהוא אמון עליו וחותם עליו בכל נבחי נשמתו." אומר גלבוע.

אתם מרוצים מהתוצאה?

"זה מדהים, לא פחות. יש לנו פה פניות מכל מיני אנשים, אח"מים מה שנקרא, שרוצים להגיע למרות שנגמרו הכרטיסים. נהיה באז, יש המון פניות, זה טס, המספרים טסו, זה כיף, באמת כיף, כל המאמץ וזה משתלם, מעבר להשקעה הכספית הישירה, כיף לראות שאנשים מתעניינים, הם לא באים כי הם מעורבים, הם באים לראות משהו אחר, כיף לנו שזה סולד אווט.

לאיזה הד אתם מצפים ביום שאחרי?

"כבר יש הד מעניין, באמת שחלקו של סימני שאלה אבל זה גם הד. מבחינת הרווח שלנו מזה, אנחנו מצפים לחיבור לקהלים, חשיפה לקהלים חדשים, לא הקהל הטבעי שלנו, הרחבת היריעה מבחינת החיבור למותג והזדהות עם המותג, ממקום אחר, ממקום של אמנות אורבנית, הצלחה של אירוע כזה תיתן את התאבון."

יש לכם רעיון? מחשבה? סיפור שאתם רוצים לספר? כתבו לנו ~>