עיצוב
מירב פרץ
מירב פרץ (צילום אור קפלן)

מירב פרץ על מחשבת עיצוב, בינתחומיות והתואר השני החדש בשנקר

“המטרה היא להעלות שאלות גלובליות ולפתוח בפני הסטודנטים כר של ראייה שבו הם משקיפים על הכל מלמעלה ואז מתרגמים את כל זה בחזרה לפרקטיקה” אומרת מנהלת התואר למהנדסים

בימים הקרובים, תפתח בשנקר התכנית לתואר שני בעיצוב למהנדסים המתקיימת במסגרת התואר השני הבינתחומי בעיצוב. התכנית, המיועדת למהנדסים בעלי תואר ראשון, מזמינה אותם להפוך לסוג חדש של יזמים ומובילי תהליכי מחקר ופיתוח המשלבים מחשבת עיצוב וידע טכנולוגי בתכנון מוצרים מתקדמים. את התכנית מנהלת מירב פרץ, מרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, מי ששימשה בעברה מרצה ב- NABA מילאנו ומי שמעבירה סדנאות ומבקרת אורחת במספר אקדמיות לעיצוב באיטליה. פרץ מתמחה בתהליכים של חשיבה יצירתית, בעיצוב ובהוראה בינתחומיים.

עם פרץ אני נפגשת במטרה להבין מה מהותה של תכנית הלימודים החדשה שמחזור ראשון שלה החל את דרכו במאי האחרון והמחזור השני יתחיל בה עם פתיחת שנת הלימודים הנוכחית. לא פחות מעניינים אותי, הרקע האישי והמקצועי של פרץ כמו גם דרכה, דעותיה ואמונותיה ומה הוביל אותה לתפקיד. היא בעצמה, ובנוסף על כל עיסוקיה הרבים, תפצח בקרוב בלימודי בודהיזם ומדיטציה.

מירב פרץ
מירב פרץ (צילום אור קפלן)

הנשמות הטהורות

מירב פרץ גדלה בירושלים. אבא וסבא שלה היו מהנדסי וקבלני בנייה ציבורית כשבין היתר בנו את בית המשפט העליון. אמא שלה, היא לאה פרץ המוכרת ממחלקת האופנה בשנקר ומי שהצעידה דורות של מעצבי אופנה וכך גם את שנקר לפסגות בינלאומיות של צמרת בתי הספר המובילים בעולם בתחום. בעשרים השנים האחרונות משמשת לאה פרץ כראשת המחלקה לאופנה בשנקר כשהשנה זוהי לה השנה האחרונה בתפקיד.

“בבית היו הרבה דיונים על אדריכלות ואמנות כמו גם ויכוחים על לה קורבוזיה והאם הסגנון הברוטליסטי רלוונטי או לא” נזכרת המעצבת ואשת האקדמיה מירב פרץ בחיוך “אני, כנערה, למדתי בתיכון שליד האוניברסיטה במגמה עיונית ובלי זיקה גדולה מדי לאמנויות. במקביל, במשך כל השנים, למדתי רישום וצילום, מה שנראה היה לי בזמנו כמשהו פרטי שלי שלא דברתי עליו עם אף אחד ושבטח שלא חשבתי שיתפתח”.

כשהגיעה העת להחליט על מסלול לימודים לחיים, חשבה פרץ לבחור במשפטים אך דווקא הוריה היו אלה שחשבו שהמקצוע יהיה לה משעמם ולא יצירתי מספיק. בדיעבד, הם כמובן צדקו. “בהיותי ילדה, אמא לימדה בבצלאל, כך שהכרתי טוב את הסביבה הזו והקפדתי לפקוד את תערוכות הגמר מדי שנה מהן הייתי מוקסמת ומרותקת. חשוב לזכור, שבעת ההיא, עדיין לא היו תערוכות עיצוב ולא מדיה שהתעסקו בתחום. בהשפעת הוריי, מעט מאוחר יותר, כחיילת, הלכתי להתראיין ללימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, התקבלתי וסיימתי תואר ראשון. חבורה נהדרת של אנשים, שחלקם מוכרים עד היום, כמו מיכל סהר (טיפוגרפית ומעצבת גרפית), עמיר חדד (מעצב ומוציא לאור) ואחרים הפכה את התקופה ההיא לחוויה קהילתית של ארבע שנים. שנה אחר כך, כבר התחלתי ללמד שם”.

לא פשוט ללמוד במוסד כשאמא משמשת בו כמרצה
“בחוויה עם אמא זה היה מצחיק, כי בשבילי היא אמא שלי. לפעמים, אנשים היו מתלחשים או נגשים אלי ושואלים עליה שאלות אישיות מתוך סקרנות. אבל בזמנו, היא הייתה מרצה ואני תלמידה בתחילת הדרך וגם למדתי במחלקה שהיא פחות שהתה בה. כמובן שהייתי מתייעצת ומציקה לה עם הפרויקטים וההתלבטויות שלי ותמיד גם היו דיאלוגים יצירתיים מעצם זה שבאפן טבעי היא תמכה והתעניינה. אבל כצעירה, היה לי חשוב לשמור גם על נבדלות למרות שהיא הייתה אהובה בבצלאל בצורה בלתי רגילה”.

היום, מעידה פרץ, הקשר עם אימה הרבה יותר אינטנסיבי. “עצם זה שאנחנו נמצאות באותה סביבה אקדמית, משפיע על שתינו ואנחנו מייעצות אחת לשנייה הרבה ונהנות מאותם דברים. עם זאת, בפועל, אנחנו עובדות בבניינים ומחלקות שונים אז יש דיאלוג וחפיפות אבל בשוטף אנחנו לגמרי נפרדות זו מזו. יש מי שמלחשים שהגעתי למחלקה בגלל אמא שלי, אבל האמת היא שאלכס (פדואה, מי ששימש עד לא מזמן כראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר) הוא זה שהכניס אותי אליה בזמן שהיא בכלל הייתה בשליחות בקולומביה עם בעלה, כך שהיא אפילו לא הייתה שם פיזית. הפרדת הרשויות ביננו קוראת באפן טבעי כי אין למעשה אין ביננו כל השקה מקצועית. אני כן מתייעצת וכן מבקשת ממנה להעיר ולקרוא טקסטים שלי אבל זה לא משפיע על העבודה בפועל. ובאופנה, בניגוד למה שעשויים לחשוב, אני מבינה מעט מאוד”.

מימין מירב פרץ ולאה פרץ
מימין מירב פרץ ולאה פרץ (צילום אביב חופי)

להמציא יש מאין

בתום לימודיה ובמהלך השנים, עבדה מירב פרץ בשיתוף פעולה עם מעצבים תעשייתיים על פרויקטים רבים עבור לקוחות מתחום התעשייה עתירת הידע בארץ ובעולם, בהם: IDEO, SanDisk, 3Com, Imperva, M-Systems, Citala. כל תחנה כזו אילצה אותה לפתח כלים חדשים וחשפה עוד ועוד כישורים שהיו גלומים בה ושהשפיעו מאוד על פועלה בהמשך הדרך.

הצעת העבודה הראשונה שקיבלה הייתה מסטודיו כרבולת לעיצוב תעשייתי, שם התחיל למעשה המסלול שחייב אותה להמציא ולייצר יש מאין את אותם כלים ולשלב בין דיסציפלינות שונות הרבה לפני שההגדרה ‘בינתחומית’ הייתה שימושית או אופנתית. “בעת ההיא, הייתי אמונה על עיצוב גרסת און ליין עבור עיתון הג’רוסלם פוסט באנגלית” אומרת פרץ “צריך לזכור, שבזמן ההוא, סביב 1995, עוד לא הייתה הכשרה של ווב או לימודי דיגיטל, ולמעשה הייתי צריכה להמציא איך נראית מהדורה של עיתון דיגיטאלי, בשעה שהיו מעט מאוד דוגמאות לכך באותה תקופה”.

ליריקה, ספר דיגיטלי עבור חברת Citala
ליריקה, ספר דיגיטלי עבור חברת Citala (עבודת צוות IDEO, הדמייה אייל קרמר)

מספר שנים מאוחר יותר, סביב שנת 2000, כשחברת העיצוב והייעוץ האמריקאית הבינתחומית IDEO פתחה סניף בישראל, הצטרפה פרץ לעבודה שם תחת ענת קציר ואלכס פדואה שאיפשרו לה לצמוח ולהתפתח ולהתנסות רבות בסיעור מוחות ועבודה בצוותים. “שם למשל, עבדנו על פרויקט של ספר דיגיטלי המבוסס על טכנולוגיה של מסך גמיש, מה שהצריך המצאת כלים וחשיבה איך אני גורמת לזה לקרות. שם גם למדתי הרבה גם על מחשבת עיצוב, חשיבה יצירתית ותהליכי עבודה. ההכרות עם תרבות העשייה והחשיבה היו בהחלט רגע מכונן ושם גיליתי על עצמי שזה לגמרי המקום הטבעי שלי לחשוב על מוצרים חדשים ועל חדשנות”.

מתוך סדרת שעוני קונספט דיגיטליים המבוססים על מסך גמיש עבור Citala
מתוך סדרת שעוני קונספט דיגיטליים המבוססים על מסך גמיש עבור Citala (עבודת צוות, I2D)

מהתזה ועד ניסויים עם הסטודנטים
אחרי כעשר שנים של עבודה מסחרית ושל עיצוב אינטנסיבי בסטודיו שונים בהם עסקה פרץ בעיקר בתחום הטכנולוגי ובחוויות משתמש, החלה פרץ להרגיש יובש פנימי אינטלקטואלי ורצון להתפתח וכך נרשמה ללימודי התכנית הבינתחומית לאמנות באוניברסיטת תל אביב. “זה לקח כארבע שנים עד שסיימתי את התואר כולל תזה” אומרת פרץ “אבל במהלך הלימודים הללו קרה דבר מרתק. סמינר שלקחתי והעיסוק שלי בתזה, שהתמקדה בזיהוי וניתוח הקשרים בין פרפורמנס באמנות ובתיאטרון לבין גילויים עכשוויים של פרפורמנס ופרפורמטיביות בעיצוב מוצר נסיוני, גרמו לי לזהות תופעות שונות בעולם העיצוב ולהתחיל לחבר אותן מאוסף קוריוזים בודדים לכדי הבנה וסקרנות שלי בין פרפורמנס ותיאטרון לבין עיצוב. בדיעבד אני מבינה שזה השפיע גם על עבודות שאני עושה וגם על האפן שבו אני מלמדת”.

איך למעשה תרגמת את זה לתוך תכנית הלימודים?
“הנושא של אירוע חי ומגע בלתי אמצעי עם קהל כל כך מעוררים אותי, עד שאם הייתי חיה מחדש, יש מצב שהייתי בעצמי לומדת תיאטרון חזותי. האומץ והקיצוניות של החשיפה והעבודה עם קהל מושכים אותי מאוד. ישנו למשל תחום שנקרא תאטרון חפצים שהוא תאטרון בובות בלי בובות שלעניות דעתי, סטודנטים לעיצוב תעשייתי חייבים להכיר אותו ושכמותו. בעיצוב תעשייתי, אנחנו מלמדים אנשים ליצור אובייקטים, אבל למעשה יש עוד פתחי כניסה להגיע לזה. מאחר ולאורך כל תולדות העיצוב, עולם האמנות מאוד מפרה ומוצא את דרכו לעיצוב ולהיפך, אני משוכנעת שממפגשים כאלה יצאו דברים חדשים”.

בינתחומיות מאפיינת מזה זמן את המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר בה משמשת פרץ כמרצה מאז שנת 2003. “בצוות המרצים של המחלקה ישנו נוהג להיפגש במאין מטבחון פעם בשבוע ולחלוק תחומי התעניינות” היא אומרת “יש מרצים המתעניינים בקרטה, בכוריאוגרפיית גאגא, בשבירת שגרה, בעידוד יצירה וכדומה. כל זה, ללא ספק, היווה קרקע פורייה מאוד לניסויים שונים שאנחנו עורכים במחלקה.

“הניסוי הראשון שעשינו היה פרויקט זברה שהיה סמינר מחלקתי שבו מדי שבוע הגיע אורח שבמקום הרצאה עבד עם הסטודנטים ברמה של לעשות כוריאוגרפיות גאגא, תיאטרון בובות, עבודה עם מסכות, עבודה על מונולוגים וכדומה. אני בעצמי גם השתתפתי בזה באפן פעיל כי הרגשתי שאני לא יכולה לבקש מהסטודנטים להיחשף, להיפתח ולהתמסר למשהו בעוד שאני אשב מהצד ואסתכל. זה היה השלב הראשון של השפעת התזה שלי על מה שעשיתי במחלקה”.

ולמעשה זאת הייתה רק יריית פתיחה של העיסוק שלך בבינתחומיות בשנקר
“נכון. במחלקה לתקשורת חזותית, במשך שלוש שנים יצרתי שיתוף פעולה בין אמני פרפורמנס לבין סטודיו של שנה ג’ שם עבדנו במשך שנה עם גוף המחקר הפרפורמטיבי ‘תנועה ציבורית’, עם קבוצת היוצרים ‘גרילת תרבות’ ועם המשוררת עדי קיסר מייסדת ערבי השירה ‘ערס פואטיקה’. השאלה ששאלנו בסטודיו הייתה: כיצד מעצבים גרפיים מגיבים לשינוי ולעניין החדשים שנוצרו בפרקטיקה של השירה? ואיך טיפוגרפיה יכולה לחבור לאופי פרפורמטיבי ואקטיביסטי? כתוצאה מהתהליך, סטודנטים ממש התחילו לכתוב שירים”.

ניסויים רב תחומיים
הניסויים עם הסטודנטים מסתבר, העמיקו את מחשבתה של פרץ לגבי השתלבותם של דברים זה בזה והשפעתם גם על עבודות שלה עצמה בהן היא מבטאת, באמצעים וטכנולוגיות שונים, את הניסויים הרב תחומיים שהיא מבקשת לערוך. “היום, אני עוסקת בפרויקטים אקפרימנטליים ארוכי טווח שאני יוזמת שבאים לבחון שאלות שמעניינות אותי ביחס לעיצוב” אומרת פרץ “אני אוהבת לעבוד בדו קיום עם אנשים שהם גם טכנולוגיים וגם יצירתיים ולייצר ניסויים על ספקטרום מאוד רחב של דיסציפלינות”. עם זאת, פרץ לעולם לא שוכחת את הסטודנטים ולדבריה גם את הפרויקטים שלה היא מקדמת באמצעות הוראת הסטודנטים והבאת תחומי העניין שלה לכיתה אליה היא מתייחסת כאל סוג של מעבדה. “הרבה ממה שאני עושה קשור לחינות וניהול באקדמיה שם גם מוקדש מרבית הזמן שלי” היא אומרת.

פרויקט ניסיוני המשלב שירה, סאונד וטיפוגרפיה עם כלי עיצוב פרמטריים
פרויקט ניסיוני המשלב שירה, סאונד וטיפוגרפיה עם כלי עיצוב פרמטריים (פרויקט משותף עם אדר' איילת כרמון ואדר' תם שקד)
פרויקט ניסיוני המשלב שירה, סאונד וטיפוגרפיה עם כלי עיצוב פרמטריים
פרויקט ניסיוני המשלב שירה, סאונד וטיפוגרפיה עם כלי עיצוב פרמטריים (פרויקט משותף עם אדר' איילת כרמון ואדר' תם שקד)

בין הפרויקטים הפרטיים עליהם עובדת פרץ, היא עוסקת למשל בפרויקט ניסיוני מתמשך המתמקד בפיתוח של ניסוי גרפיטי-פואטי באמצעות כלים של מציאות רבוּדה בשיתוף פעולה עם מהנדס התוכנה מתן זוהר ומעצב הפונטים דניאל גרומר. הפרויקט מוצג בפורומים שונים, בהם בבצלאל ובתערוכה במהלך שבוע התעשיות היצירתיות במינכן, גרמניה.

פרויקט נוסף עליו עובדת פרץ הוא סביבת פיתוח משולבת הכוללת חדשנות, עיצוב והנדסה של מוצר טקסטילי חדשני לתחום ה’עשה זאת בעצמך’ יחד עם ד”ר דן לויטוס המתמחה בהנדסה ביו רפואית מהמחלקה להנדסת פלסטיקה בשנקר ועידית ברק מהמחלקה לעיצוב אופנה. הפרויקט כבר זכה למימון “אקט שנקר” ובפרס בתחרות WeWork Creator Award Tel Aviv.

מה מושך אותך כל כך לפן הטכני ולהליכי החשיבה של העיצוב?
“לייף לונג לרנינג” אומרת פרץ “אדם רוצה לאורך חייו להמשיך ללמוד, לחפש, להתפתח ולהרחיב תובנות. האקדמיה היא מקום טבעי ליצור מעבדות שבהן עיצוב הוא כלי כדי לחקור באמצעותו רעיונות שמעסיקים אותך. עיצוב יכול להיות מגביל כשעושים משהו מסחרי בסטודיו, שם לא תמיד הפרויקטים מעניינים או מרתקים ולא תמיד הדיאלוג פורה. עשיתי את זה שנים ולעיתים זה היה מרתק ויצירתי אבל לאט לאט התפתח המקום של המעבדה בה אני בודקת דברים שאני יוזמת בעצמי. שם אין גבולות, חוץ מחוקי המשחק שאני מייצרת לעצמי והדד-ליינים שאני חייבת לקבוע לעצמי כדי שזה יקרה ויצא לפועל. הרבה פעמים, עולה לי רעיון ואז אני מחפשת איך להוליד אותו. אני אוהבת ללמוד מאנשים שאני עובדת איתם ומאמינה גדולה בצוות וקהילה יצירתית. העבודה בסגנון הזה מעוררת את הרעיון לחיים ומאפשרת לי לגלגל אותו הלאה תוך פיתוח תהליכים תוך כדי דיאלוגים ודיונים”.

הנדסה, עיצוב והויז’ן של פרופ’ יולי תמיר
הקשר בין פרץ וקהל המהנדסים התרחש תוך כדי ההוראה בשנקר כשניהלה שני פרויקטים גדולים שהפגישו מעצבים ומהנדסים לעבודה משותפת. האחד, היה פרויקט שבוע המרקחה המשלב בסדנאות בין עיצוב, אמנות והנדסה בו נמנתה עם צוות ההקמה וההרצה והשני, כאמור, אותו פרויקט שיזמה עם ד”ר דן לויטוס ומעצבת האופנה עידית ברק. עוד נמנתה על צוות הניהול האקדמי של הפרויקט הבינלאומי GoGlobal של התואר המשותף לרויאל קולג’ ולאימפריאל קולג’ מלונדון שהתקיים בישראל ובגדה המערבית. על תרומתה לעידוד הבינתחומיות בשנקר זכתה בשנת 2014 בפרס פרניק למרצה מצטיין מטעם חבר הנאמנים ובפרס הצטיינות מטעם דקאן הפקולטה לעיצוב בשנקר.

שבוע המרקחה הראשון בשנקר
שבוע המרקחה הראשון בשנקר (תדמית גרפית שירן שפר ומתן לם)
GoGlobal, שנקר יחד עם הרויאל קולג' והאימפריאל קולג'
GoGlobal, שנקר יחד עם הרויאל קולג' והאימפריאל קולג' (צילום אשלי הול)

“מאחר והפרויקטים הצליחו ואף אחד מהמהנדסים או המעצבים לא ברח מהחדר באף אחד מהמקרים, הגעתי לפרויקט הנוכחי של לימוד תואר שני בעיצוב למהנדסים” מסבירה פרץ “החיבורים והקשרים הללו דורשים לייצר מקומות, פלטפורמות ומסגרות שבהן אנשים יפגשו. הויז’ן של פרופ’ יולי תמיר, נשיאת שנקר, הוא זה שללא ספק מוביל את כל המהלך הזה. כשרת החינוך לשעבר, תמיר נחשבת למאמינה גדולה מאוד בפרויקטים מהסוג הזה ובהחלט יש לה חזון ברור לגבי עתידו של החינוך בישראל”.

התואר החדש, שנפתח השנה בשנקר, מציע הזדמנות לבוגרי תואר ראשון בהנדסה ללמוד בסביבה אינטגרטיבית המשלבת ידע טכנולוגי עכשווי, מעבדות, מכוני מחקר וחממת יזמות, לצד מחלקות וסדנאות המאפשרות התנסות מעשית במגוון תחומי עיצוב שבהם תעשייתי, אופנה, תקשורת חזותית, עיצוב אינטראקציות וכדומה. מטרתה של התכנית היא להכשיר יזמים ומובילי תהליכי מחקר ופיתוח לכך שיהיו מסוגלים לנוע בחופשיות בין תחומי ידע שונים, להוביל צוותים בינתחומיים, לזהות ולנווט סיטואציות מורכבות ולפתח מוצרים תעשייתיים ודיגיטליים מתקדמים.

שפה צורנית למזון מודפס, דגומה לסוג פרויקט המתאים ללימודי התואר השני
שפה צורנית למזון מודפס, דגומה לסוג פרויקט המתאים ללימודי התואר השני (עבודה של בועז זמר)

אז איך צמח התואר החדש הלכה למעשה?
“התואר נבע משלושה מעגלים המתרחשים במקביל. ראשית, בגלל המבנה המיוחד של שנקר לפיו בין הפקולטה להנדסה והפקולטה לעיצוב יש לא מעט נקודות השקה וכך נבעו דרישה אותנטית ועניין גדול מהסטודנטים המהנדסים לטעום ולהיחשף עוד לעיצוב. במקביל, עולם העבודה משתנה והדרישות היום מהעובד שרוצה להתפתח ולגדול ובוודאי להיות יזם מצריכות ארגז כלים רחב ומשוכלל הכולל ידע בהעברת פרזנטציה, נאום, הצגת רעיון, עבודה בצוות וכדומה. המעגל השלישי, נובע מההתפתחות בעולם האקדמי הרחב. הרעיון הוא לא להפוך מהנדסים למעצבים אלא לתת להם כלים וראייה רחבה שיוציאו איש מקצוע חדש שהוא בעל ערך רב בעולם העבודה עם פרספקטיבה הרבה יותר רחבה בתחומי ניהול, פיתוח מוצרים ויזמות”.

מהו הפרופיל של הסטודנט בתואר?
“המחזור הראשון, שבו כעשרים סטודנטים, יצא לדרכו במרץ האחרון ועכשיו מצטרפת כתא נוספת. הקבוצות מאוד הטרוגניות ובהן סטודנטים שסיימו לאחרונה לימודי הנדסה ועד אנשים בוגרים ומנוסים. כל אחד בא עם סל יכולות משלו ובהם כאלה המגיעים מהנדסת מכונות, אלקטרוניקה, תוכנה, תעשייה וניהול ועוד ועוד. למרות שהם לומדים במסגרת התואר השני הקיים בשנקר, נבנתה עבורם מערכת מותאמת והם לומדים בכתה משלהם כשהם מגיעים ללא ידע מבוסס בעיצוב. המערכת שלהם נוגעת בתחומים ושואלת שאלות שבעיננו רלוונטיות לאנשי הנדסה שבאים ללמוד עיצוב”.

חלונות אוגרי אנרגיית שמש, בהנחיית מירב פרץ ואסף ורשבסקי, דוגמה לפרויקט המתאים ללימודי התואר השני
חלונות אוגרי אנרגיית שמש, בהנחיית מירב פרץ ואסף ורשבסקי, דוגמה לפרויקט המתאים ללימודי התואר השני (לירון שאקי, טלי דויטש ודינה גוראלנק)
חלונות אוגרי אנרגיית שמש, בהנחיית מירב פרץ ואסף ורשבסקי, דוגמה לפרויקט המתאים ללימודי התואר השני
חלונות אוגרי אנרגיית שמש, בהנחיית מירב פרץ ואסף ורשבסקי, דוגמה לפרויקט המתאים ללימודי התואר השני (לירון שאקי, טלי דויטש ודינה גוראלנק)

אז ממה למעשה מורכבת התכנית?
“בארבעה סמסטרים נוגעים הסטודנטים במבואות, בסטודיו לבחירה המיועדים לאיסוף רעיונות ובפרויקט גמר שהוא פיתוח של אחד הרעיונות. במהלך התכנית, הם חשופים ומונגשים לנושאים כמו חדשנות בטקסטיל, חשיבה ירוקה, טכנולוגיות חדשות וכדומה. הסטודיו מאוד מלהיבים ובינתחומיים כשמעל כל אחד מהם מרחפת שאלה גדולה ורלוונטית לזמן שלנו. בכל אחד מהם שני מרצים שבאים, כל אחד, מרקע שונה. כך למשל, בסטודיו טקסטיל חכם, מלמדים מאיה ארזי וד”ר דן לויטוס. ביחד, הם מעלים שאלות של איך משתמשים בחומרים וטכנולוגיות חדשים בתחום הטקסטיל.

“בשנה הבאה למשל, יהיה סטודיו של עיצוב צעצועים שיעסוק בעיצוב צעצועים דווקא לגיל השלישי. בניגוד לנטייה להתמקד בטווח התינוקות וילדים, בחרנו להסתכל קדימה על זה שהאוכלוסייה הולכת ומתבגרת ואנשים חיים יותר שנים. זו מחשבה שנכונה מוסרית ואפילו מסחרית, להסתכל על דברים בעין רעננה ולא כעל אביזרים רפואיים. יש למשל סטודיו נוסף, של אלכס פדואה, הראש היוצא של המחלקה לעיצוב תעשייתי, יחד עם הקומיקסאי אסף חנוכה בנושא ויז’ואל סטורי טלינג – זה כמו כיתת אמן של מאסטרים בתחומם שיעבדו על סיפור במילים, בדו ממד ובתלת ממד”.

איך אתם מרככים בעצם את השילוב בין הנדסה ועיצוב?
“את השנה אנחנו פותחים במרתון סדנאות חימום כי הסטודנטים באים עם רצון מאוד גדול לעשות. זה משחרר כשמתחילים לא בשיעורים רגילים אלא במרתון סקיצות, בניית מודל, עבודה עם צבע, וידאו ואפילו סדנא של אלקטרוניקה. תוך כדי, וגם לאורך הלימודים, אנחנו מעודדים עבודת צוות וחקר הגדרות” מסבירה פרץ “גם עבורי, כל זה ממש חדש. זו הפעם הראשונה שאני מלמדת סטודנטים שאינם מעצבים. גם אני לומדת מזה הרבה ומכיוון שהם בוגרים שמביאים איתם תחומי ידע מרתקים והמון ידע עדכני מהתעשייה והפיתוח, אני מתייחסת להוראה שלהם כסוג של כיוון זרמים של ידע שהוא בבחינת עיצוב פוגש טכנולוגיה”.

איך היית מסכמת את ייחודיותו של התואר?
“הכוונה שלנו היא לתת ראייה של מטא-הבנה של התהליך על כל ההיבטים שיש בו על הגורם האנושי, על צורכי משתמשים ועל שאלות של חברה, של שינויים בעולם היצור וכדומה. המטרה שלנו היא להעלות שאלות גלובליות ולפתוח בפני הסטודנטים כר של ראייה רחבה שבו הם כמו משקיפים על הכל מלמעלה מעמדת תצפית ואז מתרגמים את כל זה בחזרה לפרקטיקה היומיומית”.

קונספט למיני ואן שהשתתף בתחרות עיצוב עולמית של מיצובישי, 2003
קונספט למיני ואן שהשתתף בתחרות עיצוב עולמית של מיצובישי, 2003 (בשיתוף אייל קרמר ודניאל ליבוביץ)