עם העיניים נשואות לדבר הבא, צילום: יעל שמידט

בין עמלנות לכפייתיות: יעקב קאופמן, מאבות העיצוב הישראלי, בריאיון

בשיחה כנה, קאופמן צובע את הריאיון באנלוגיות מעולמות שונים, מזכיר לנו ששגיאות ושכחה הן חלק מהחיים וששעמום וקלקול יכולים להיות טריגר מצוין לעשייה ויצירה

יעקב קאופמן נחשב לאחד המעצבים המובילים בישראל עם רזומה עשיר בפרויקטים לתעשייה ועבודות שמוצגות במיטב המוזיאונים והגלריות בארץ. על קו התפר בין עיצוב לאומנות, לאורך השנים עיצב קאופמן מוצרים תעשייתיים בייצור המוני, בעיקר בתחומי הריהוט והתאורה, כמו גם עבודות עצמאיות שמתאפיינות בחקר צורני, חומרי או סביב ארכיטיפ מסוים

 

“אני פנסיונר מבצלאל, כבר כמה שנים שאני לא מלמד. התפנה לי יותר זמן ואני עושה דברים יותר חופשיים שהם בלתי תלויים בתעשייה.” מספר לנו קאופמן “אני מרבה רגליים, אני מאוד מתעניין בעיצוב שמקורו בעולם המוצרים או ארכיטיפיים הצורניים ואני ניגש לזה ללא צורך להיות אחראי כלפי מוצר תעשייתי, אלא דברים שהם יותר ‘וואן-אופיים’ וייחודיים. מי שבא מעולם האומנות אולי יגדיר את זה כאומנות אני מגדיר את זה כחקר עיצוב.”

שדה פרחים לבנים, צילום: יעל שמידט

לאחרונה, נפתחה תערוכה חדשה בבית ליבלינג, שנותנת הצצה לעבודה של קאופמן בתהליך פיתוח בשם ‘שדה פרחים לבנים’. מדובר בחקירה חומרית של קופסאות פלסטיק והפשטה צורנית של פרח. אובייקט הכיסא מלווה הרבה מן הפרויקטים שלו וגם כאן, התערוכה משלבת את אוסף הכיסאות המתקפלים שלו השזור בין חללי המרכז. “היסטורית, כשהתחלתי לעסוק בעיצוב מוצר התעסקתי הרבה מאוד עם כיסאות ותאורה.” מסביר לנו קאופמן “זה ארכיטיפ שהוא דבר אוניברסלי, מוכר לכולם, קריא, מובן והוא גם דורש היתכנות של ישיבה והיתכנות גרפית.”

 

“התערוכה שרצה עכשיו היא כבר, מה שנקרא, הרבה מאחורי.” מציין קאופמן עם העיניים נשואות אל התערוכה הבאה “אני עכשיו מסיים הכנה לתערוכה בבית בנימיני, שצפויה להיפתח בחודש הבא. שם, אני מכין תערוכה שבאופי שלה שונה מאוד ממה שעכשיו מוצג בבית ליבלינג, תערוכה שעוסקת בטיפול במאפיינים של חומריות של עץ תעשייתי דיקט” מתקשה לתאר במילים את אופי העבודות החזותיות “צריך לראות את זה” מסכם בפשטות.

מתוך התערוכה בבית לבלינג, צילום: יעל שמידט

בתחילת דרכו עבד קאופמן בתעשייה כמסגר ולאחר מכן כשרטט מכונות. שם, גילה את המקצוע עיצוב תעשייתי, שעתיד לשנות את מסלול חייו “זה עדיין לא היה אז מקצוע אקדמי, זה התחיל כקורס ערב בטכניון. למעשה, המילה ‘עיצוב’ בסוף שנות השישים הייתה מילה חדשה ואנשים לא ידעו מה זה בדיוק, היום עיצוב נמצא בכל מקום כמושג”. החל מ-1975 לימד קאופמן במשך שנים באקדמיה לעיצוב בצלאל, הוא היה לראש מחלקת עיצוב תעשייתי ושנים אחר כך אף מונה לעמוד בראש התואר השני בעיצוב תעשייתי.

 

כמי שלימד סטודנטים רבים בעברו, מה אתה חושב על דור העתיד של המעצבים?

“המקצוע האקדמי שהתחיל בארץ היה עיצוב תעשייתי, נקודה. היום, אם תראייני בוגרים משנים שונות הם עוסקים בהמון תחומי עיצוב, מעצב תערוכות ומעצב אריזות, כששניהם בגרו באותה הכיתה. המקצוע התפצל להמון תתי תחומים. בנוסף, כל התעשייה עוברת לסין ולמזרח הרחוק, איפה שזול. פעם הייתה לנו תעשייה בארץ, היום יש הייטק, זה המוליך. אני לא מבקר או מצטער, אבל זאת המציאות ולכן גם המעצבים התעשייתיים צריכים למצוא את המקום שלהם.”

 

אז איך אתה רואה את תפקיד המעצב?

“עיצוב זה אינטראקציה בין הנדסה, שיווק, אמצעי ייצור, זו אחריות כלפי הסביבה וכלפי הבן אדם שהולך ללבוש או להשתמש במוצר. זה גם תלוי באיזה תחום וסיטואציה מדובר, יש מקומות שיש דומיננטיות למעצבים התעשייתיים כמו באיטליה נניח שמכבדים את המעצב התעשייתי, לעומת מקומות אחרים שהמעצב הוא מן שרת של ההנדסה, אז זה גם עניין של התרבות בה נמצאים. זה גם תלוי בתחום, אם ניקח את מעצבי האופנה, הם הכוכבים ובתחום עיצוב מוצרים רפואיים למשל, מה שמוכר זה לא הסטיילינג או המראה, אלא הפתרון שהוא נותן לחולה.”

 

אתה נחשב לאחד מאבות העיצוב הישראלי, יש בכלל דבר כזה ‘עיצוב ישראלי’?

“אני לא חושב, הייתי אומר שאנחנו חלק ממרקם של עיצוב, הקבוצות השונות שיש בתוך העיצוב הישראלי אפשר למצוא אותן בכל מיני מדינות. יש כאלה שהם מאוד נקיים ומוקפדים, ’90 מעלות’ ויש כאלה ששוברים את המסגרת, מעגלים את הפינות. אני לא מזהה משהו ייחודי שקורה פה.”

הפיגורינות של קאופמן, צילום: יח"צ

איך אתה מסביר את סוד ההצלחה שלך? למה לדעתך אנשים מתחברים לעבודות שלך?

“קודם כל אני לא יודע אם כל כך הרבה אנשים מתחברים, אנחנו מדברים על קהל מאוד מצומצם ומסוים. רוב המבקרים בתערוכות חוץ ממשפחה וחברים, לומדים עיצוב זה או אחר, אלה חוגים קטנים, אנחנו לא נמצאים במדיה כמותית. בתחום האומנות יש בארץ עשרות גלריות, אבל בתחום העיצוב יש 2-3 גלריות, זה לא מדיה המונית, היא ספציפית עם פינצטה.”

 

וזה משהו שחשוב לך? לגעת ביותר אנשים?

“חשוב לי, הייתי רוצה שהרבה אנשים יבואו, אבל זה לא עוזר לי, יש סוציולוגיה של המקצוע, של המדיות. לא מתוך ביקורתיות, זה קיים בכל תחום, גם ברפואה, רופא שיניים הוא לא מנתח מוח. שיסלחו לי רופאי השיניים, אני לא מזלזל במקצוע, אני חושב שזה תחום רציני ומעמיק כמו ניתוח מוח, אבל הערכה של הקהל מסביב זה שניתוח מוח הוא דבר נסתר, לא ידוע ופרגמטי ורק מעטים יכולים לעשות את זה. זאת המציאות, יש הרבה פחות קוראי שירה מאשר צופי קומיקס, אני לא מזלזל באף אחת מהמדיות, יש אחת פופולרית ונפוצה והשנייה פחות.”

 

לקאופמן אופי עבודה אופייני לו כשבכל פעם הוא בוחר להתמקד בארכיטיפ אחד ומתחיל בחקירה, במהלכה הוא מפתח עשרות מודלים, ריבוי של מוטציות ווריאציות שמפרקות לגורמים, מרכיבות מחדש ובודקות לעומק ולרוחב את מהות מושא החקירה. “אני אוהב את זה שקמים בבוקר ולא יודעים מה לעשות, אז יש כבר נושא לעבודה. נקרא לזה עמלנות וכפייתיות, משהו ביניהם, במובן הבריא של המילה. יש עמלנות שהיא משויכת למה שחוקרים ויש עמלנות שהיא הרכבת פאזלים, רוטינה שלא מניבה את הדבר הבא, אלא אם כן זה מעצבי צעצועים.” עונה בחיוך.

מוריס, יעקב קאופמן למונקי ביזנס, 2009. (צילום סטודיו דן לב)

אז איך אתה מחליט איזה ארכיטיפ להתחיל לחקור?

“כשעוסקים בארכיטיפ אתה מתמודד עם הרבה מאוד דברים שנעשו בתחום מסוים ואז למעשה, אתה מתמודד עם טריטוריה מסוימת, יש מסביב למה ‘לשחות’ ועם מה לעבוד. אם אני אומר כיסא למשל, אז כל בן אדם זוכר עשרות טיפוסי כיסאות שישב עליהן ואז מתמודדים עם המסה ואפשר לעשות מנגד או ללכת עם.”

 

“או שזה אובייקט או שזו צורה. במוזיאון תל אביב התעסקתי לדוגמא בנושא העיגול, צורה אוניברסלית שמתעסקים בזה גם בעולם הדו וגם בעולם התלת ממדי, השימושי והלא שימושי. התעסקתי במתי עיגול מתהווה, יוצרים מן טריטוריה כזו שיש שדה של התייחסות.”

 

בכל חקירה כזו אתה מייצר מאות וריאציות, מה מכוון אותך בין סקיצה לסקיצה?

“השעמום. זה קלקול ותיקונים, לפעמים אני עושה משהו, מקלקל אותו ובקלקול יש משהו בלתי צפוי, אתה מגיב אליו, משתטה, מתנקם או סוגר. לפעמים האקראיות הזאת יוצרת משהו אחר וחדש.”

 

אז מה מוביל אותך יותר הקונספט החזותי או הרעיוני?

“יש לי יד ימין ויד שמאל, אונה ימנית ושמאלית, זה גם קונספט רעיוני וגם חזותי. כשחולמים בלילה הדברים הם יותר קונספטואליים וכשנמצאים ומנסרים מול מסור סרט, אז הדברים יותר ממשיים. לפעמים מה שזורקים לפח הוא הדבר החשוב, אני גם מחטט בפחים של עצמי לפעמים.”

 

ואתה מוצא שם לפעמים אוצרות?

“מה שאתמול חשבתי שזה זבל, למחרת יכול להיות משהו שהוא הדבר הנכון.”

 

מרגיש שאתה יכול להמשיך ולייצר עוד ועוד סקיצות של החקירה הנבחרת, מתי בכל זאת אתה עוצר, מסיים את הפרויקט ועובר לבא?

“אני עוצר כשכל הקירות בתערוכה מתמלאים. במקרה עכשיו יש מקום על הקירות לכ-25 עבודות, אז אני עושה כפול ואז אני יודע שאין יותר מה לעשות מעבר לזה ויש כמה שיישארו בחוץ. בתערוכת קשתות למשל, היה עודף, מבחינה אסטרטגית היה חדר שנקרא מעבדה, משהו בין אולם תצוגה למחסן. שם רציתי והרשתי לעצמי שזה יראה כמו מחסן שהדברים תלויים בו, זה היה אופי הדברים. אז לפעמים אפשר להעמיס ולפעמים זה פחות טוב, זה דיאלוג בין האוצרות למציג.”

יעקב קאופמן מתוך פיגורינות, אוצרת מירב רהט
יעקב קאופמן מתוך פיגורינות, אוצרת מירב רהט (מירב רהט)

מה השלב שאתה הכי נהנה ממנו בתהליך העבודה?

“אני נהנה להיות באמצע, כאשר ההתחלה היא כבר מאחורי והסוף עדיין לא נראה. כשאני באמצע הבריכה, לא להגיע לסוף ולא לעשות קפיצת ראש. בשיא העשייה, מן תחושה שיש לך בשביל מה לקום מחר בבוקר”

 

וזה שאתה הכי פחות מחבב?

“אני חושב ששני הקצוות, זה תלוי אם אני מציב לעצמי את המשימה, אם היא ברורה ויש את ה’פאשן’ להתחיל ולהפשיל שרוולים. לפעמים המשימה לא ברורה, היא מציקה ואתה לא יודע מה אתה עושה.”

 

בין פרויקט לפרויקט, קאופמן לא נח לרגע. עם הרבה צניעות, נראה שמה שחשוב לו הוא להישאר בתנועה ובעשייה. הוא לא מתעכב על עבודות עברו וממשיך עם עיניים נשואות לדבר הבא.

 

במבט לאחור, האם אתה יכול לציין עבודה אחת ששינתה לך את הקריירה או שאתה מעריך במיוחד?

“אני אענה לך תשובה מאוד שבלונית, שמוכרת לכולם, תמיד הדבר האחרון שעושים הוא הדבר שהכי מעסיק, הכי מעניין.”

 

אז מדובר בעבודה לתערוכה הקרובה בבית בנימיני?

“לא, בית בנימיני כבר מאחורי. אני עובד על נושא אחר שעדיין אין לו הגדרה סופית, מפגש בין מה שמוגדר מלאכה לבין אומנות והעיצוב נכנס ביניהם”

 

מה לגבי עבודות שפחות קסמו לך? האם יש פרויקט שאתה מצטער עליו או היית משנה אותו בדיעבד?

“תמיד יש שגיאות, מי שעובד, עושה שגיאות, אני לא אגלה לך אותן. הרבה מהן לא יוצאות לפועל, אבל יש גם כאלה שאתה מגלה אחרי והיית מעדיף שהדברים יעשו אחרת, אבל זה חלק מהחיים. אני לא מצטער גם כשפרויקט נגמר, זה מאחורי, אני מכבד את השכחה.”

פיגורינות במוזיאון ישראל, יעקב קאופמן

אולי יעניין אותך גם...

LEG!TJOBS

סטודיו לאדריכלות ועיצוב פנים, מחפש ה.אדריכלות עם ניסיון של לפחות שנתיים בעריכת גרמושקות. נא לשלוח קו

למשרדנו, העוסק בפרויקטים מסחריים , בדגש על תכנון מסעדות, דרוש/ה מעצב/ת פנים עם רצון להשתלב במקצוע וב

Caesarstone is a leading global brand of countertops, Crafting premium surfaces for over three decad

במשך למעלה משלושה עשורים, המותג אבן קיסר | Caesarstone מוביל את תחום משטחי הפרימיום בארץ ובעולם. מטה

אורבך הלוי אדריכלים, משרד צעיר ודינמי הממוקם על גג יפיפה באזור התעשיה הצפוני לוד, מחפש מעצב/ת פנים ע

סטודיו XS מחפש אותך! (1) אדריכלים צעירים (שנה עד שלוש שנות נסיון) (2) אדריכלים ותיקים. אם אתם יצירתי

רשת “סוהו”, רשת חנויות למוצרים מעוצבים, מגייסת מנהל/י משמרת ומוכרים/ות לסניפי ת”א. במסגרת התפקיד: ני

לסטודיו לעיצוב פנים ואדריכלות, דרוש/ה אדריכל/ית / מעצב/ת פנים בוגר/ת מוסד אקדמי מוכר למשרה מלאה, לעב

לחברה המובילה בעיצוב תערוכות בארץ ובחו”ל השוכנת ברעננה, דרוש/ה מעצב/ה תערוכות למשרה מלאה. דרישות התפ

לחברה מובילה בעיצוב חנויות ורשתות מסחריות, דרוש/ה מעצב/ת שרטט/ת אוטוקד מומחה/ית עם ניסיון במסחרי (בד