סקופ היסטרי, תשוקה וקנה מידה: עשר שאלות לקימל אשכולות

1 / אז איך היכרתם? איך התחילה הדרך המשותפת ואיך שילבתם בין עבודה ומשפחה?

אדריכל איתן קימל ואדריכלית מיכל קימל אשכולות, מספרים שבזמן הלימודים למיכל בכלל היה חבר. "למדנו בטכניון והפכנו לזוג רק בסוף השנה הרביעית. כסטודנטים של שנה חמישית, היינו זוג אבל לא הרמטי. יום אחד, אי שם בשנת 1984, כשעוד היה שלום ולפני האינתיפאדות, יצאנו לטיול בגדה. נסענו ברכב וזרקו עלינו אבן. הנה לך סקופ. זו הפעם הראשונה שאנחנו מספרים על האבן השנייה שאי פעם נזרקה על רכב ישראלי בשטחים".

הדרמה, מסתבר, לא מסתיימת כאן. האבן פגעה לאיתן בראש תוך כדי נהיגה. הוא איבד הכרה (ואחר גם את השמיעה באוזן אחת) ומיכל, בתושייה רבה, הצליחה לעצור את הרכב וכך להציל את חיי שניהם. "עראפה (זורק האבן, שגם הופיע לאחר מכן רבות באמצעי התקשורת) הוא, מבחינתנו, הקופידון הפלשתיני שהפך אותנו לזוג. החוויה הזו, חיברה ביננו ברמות אחרות" הם מספרים.

בשנת 1985, מיד בסיום לימודי האדריכלות בטכניון, החליטו איתן ומיכל לפתוח משרד עצמאי. כשאני שואלת "למה מיד?" הם טוענים שזה פשוט קרה ככה. "אחרי שנה של אינפלציה נוראית, שנת 85 הייתה רעה לאדריכלים. זו הייתה שנה עם 0 מ"ר בנייה בתחום הציבורי למשל. כל המשרדים היו עסוקים בצמצומים ופיטורין. גם אנחנו, לא מצאנו עבודה ותכננו כבר לנסוע לניו יורק כמו כל החברים שלנו, לעשות תואר שני ולהתחיל לעבוד שם".

אבל כמה חודשים לפני מימוש התכנית, ממש במקרה, הם קבלו עבודה קטנה ונדרשו לתכנן את מסעדת 'פרגו' בחיפה ואחריה את מסעדת 'פרגו' בתל אביב. "ככה, התחלנו לעבוד במרפסת של הדירה שלנו על פרויקטים קטנים. מאוד קטנים. בימים ההם, היינו שמחים גם אם היו נותנים לנו לתכנן ארון. העיקר שתהיה עבודה".

לא מנויים עדיין לניוזלטר של LEGIT? זה בדיוק הזמן להקליק

2 / תארו את שלבי התפתחות המשרד. כמה עובדים יש בו וכמה פרויקטים?

"בתחילת הדרך, שכרנו חדר אצל אדריכלית שאיתן עבד אצלה כמה שעות ביום בתמורה לשכירות. ומאוחר יותר, במשך שמונה שנים, וכשהילדים עוד היו קטנים, המשרד היה במרתף הבית שלנו. אבל מכיוון שהמקצוע היה ויהיה אצלינו בנשמה, הוא השתלט לנו על החיים. היינו משכיבים את הילדים ויורדים כל ערב להמשיך לעבוד. התקשנו להפריד בין הדברים. בדיוק בגלל זה, במהלך הזמן, הוצאנו בבית חוק שעל עבודה מותר לדבר רק במפלס התחתון, ולא בשום מקום אחר. לפני עשרים וחמש שנה, עברנו למשרד הנוכחי, מה שפתר את הבעיה במידה מסוימת.

"מבחינתנו, הצמיחה של המשרד לינארית ואורגנית ולאו דווקא נעשתה בקפיצות גדולות. היום, עם שלושים וחמש שנות ותק, אנחנו נמצאים בצד של המשרדים הבוגרים יותר. עובדים אצלנו כעשרים אדריכלים שרובם סטודנטים שאנחנו מלמדים או שלמדו אצלינו בעבר".

3 / הבית הפרטי שלכם הוא דוגמה לתעוזה אישית ומקצועית, למה הבעצם?

"אפשר להגיד שבצעירותנו היינו די חצופים ונועזים. היו לנו רעיונות גדולים. חצי המצאנו את מה שנקרא היום 'קבוצת רכישה'. הגענו לשכונת נווה צדק וזיהינו בה מלא פוטנציאל. ראינו מגרש עם שש יחידות דיור ופרסמנו מודעה בעיתון שאנחנו מחפשים אנשים שיקנו איתנו את המגרש כשאנחנו נתכנן את המבנה. קראנו לזה 'בניה קולקטיבית'. אחד השותפים הסכים להיכנס להרפתקה רק בתנאי שגם אנחנו נגור שם בעצמינו. 

"למרבה ההפתעה והמזל, די מהר התגבשה קבוצת אנשים נהדרים שהיו מוכנים לבטוח בנו כאדריכלים צעירים וחסרי ניסיון. למעשה, מדובר בבניין המגורים הראשון בשכונה ואנחנו גרים בו עד היום. בזמנו, קוששנו כל שקל שהיה ולא היה לנו כדי להיות חלק מהפרויקט. מאז, פעם בחמש עד עשר שנים, אנחנו עושים איזה שדרוג. בעיקר מתקנים טעויות ומתאימים את הבית לצורכי החיים המשתנים".

4 / איך זה לעבוד על פרויקטים מסוגים שונים ובקנה מידה שונים? ואיך ההרגשה לעבור ליד פרויקטים שלכם שהושלמו?

"אנחנו אוהבים לעבוד בכל קנה המידה. לפעמים פשוט מדובר בהמשכיות. אם אנחנו מתכננים מבנה ציבור, אז אנחנו יותר ויותר מפרטים אותו עד לטיפול ברמת הפנים. כך שבעצם, מבחינתנו, זו העמקה של האדריכלות. זה בעיקר מעשיר, מעניין ושומר אותנו ערניים למרות שזה פוגם כביכול ביעילות של המשרד. ההבדל העיקרי בין סוגי הפרויקטים זה ציר הזמן. את התוצאה של פרויקטים קטנים ואינטימיים ושל עיצוב פנים, רואים אחרי חודשים, לעומת מבני ציבור שזה בטווח של שנים ופרויקטים עירוניים שזה הרבה יותר. ככל שעובר הזמן, הפרויקטים מורכבים יותר, נתונים להרבה יותר השפעות והשליטה הופכת מוגבלת.

"כל פרויקט הוא סוג של עקומה גלית שיש בה תקופות של לחץ ונמנום לסירוגין. הפרויקט הגדול ביותר, עליו עובד המשרד ממש עכשיו, הוא צפון רחוב קפלן מול עזריאלי בתל אביב, שזה פרויקט מגה אינטנסיבי של בניית עיר ורטיקאלית עם עירוב שימושים".

"המקצוע שלנו הוא לכאורה מושלם אבל הוא כרוך בעבודה לא קלה בהרבה מובנים. כך שהסיפוק מחוויית העבודות שהושלמו הוא אדיר והוא גם צורך. סיפוק כלכלי אנחנו הרי לא רואים ביחס למקצועות חופשיים אחרים. אז לפחות כיף לנו למשל לראות את הבניינים הרבים שתכננו בנווה צדק בה אנחנו גרים ועובדים. פרויקטים מרגשים ברמות אחרות, הם למשל היכל הזיכרון בהר הרצל, שזה פרויקט של פעם בחיים שמבקש מהאדריכלות את שיא כוחה. או המוזיאון לטבע באוניברסיטת תל אביב". 

5 / איפה? למה? איך? אלו הם עקרונות התכנון של המשרד. פרטו

"'איפה' זו המחשבה שלנו לפיה כל פרויקט כבר קיים מראש באתר בו הוא ייבנה. צריך רק לחפור, למצוא ולהוליד אותו בהקשר של הקונטקסט שלו. בקונטקט, יש את כל הרמזים של איך הפרויקט צריך להיבנות. בשלב הבא, יש את הפרוגרמה שדרכה אנחנו מנסים להביא את עירוב השימושים. במוזיאון הטבע למשל, הבניין משמש לתצוגה כמובן אבל גם למעבדות וחוקרים וגם לאוספים. לכן, עירוב הפרוגרמות הוא זה שיצר את הארכיטקטורה".

"הכוונה ב'איך' היא לטכנולוגיה או לאפן שבו ייבנה הפרויקט. זה הרעיון האדריכלי. בהיכל הזיכרון בהר הרצל למשל, אבני הדרך של איך יבנה המבנה, הפכו לחלק מהפרויקט בדמות קיר השמות העשוי לבנים. ה'למה' זו הפרוגרמה. בסוף, זו ההזדמנות המיוחדת שאפשר למצוא בה כדי לתת לפרויקט ערך מוסף שהוא לא מובן מאליו".

6 / איך משתלבות טכנולוגיה משרדית וטכנולוגיה מבנית?

"התחלנו את הדרך עם שולחן שרטוט, כמו כולם בזמנו. אבל בשנת 1990, היינו מהראשונים שהכניסו מחשבים למשרד. נחשבנו 'און טופ אוף איט' מבחינת עולם המחשב. המשרד היה קטן ועשינו הכל בעצמינו. היום, אנחנו כבר מתעסקים בתכנון פרמטרי והתוכנות המתקדמות ביותר הן תמיד אלו שהביא אתו האדריכל הכי צעיר בצוות. אנחנו מעודכנים ברמה של לדעת מה אפשר להשיג, מהו הכלי לעשות את זה ומה הוא יודע לעשות. ובהתאם, אנחנו לגמרי שולטים בלהבין את הכלי ויכולותיו".

"טכנולוגיות בנייה ואדריכלות מאוד מעניינות אותנו. אנחנו יכולים להגיד על עצמינו שאנחנו הראשונים שהכניסו לארץ חיפויי עץ והראשונים שעשו גגות מקומרים מנחושת. לחפש, להבין ולפתח פוטנציאל של טכנולוגיה או חומר חדש מאוד מתניע אותנו. בבניין הצ'ק פוינט למשל, חיפשנו טכנולוגיה של קיר מעטפת שהוא גם קיר, גם חלונות וגם חלק פתוח מהמכלול של האדריכלות. הקיר הזה כמו מוצא דרך חדשה לייצר אדריכלות".

"באוניברסיטת באר שבע, ביקשו שנבנה את הבניין מבטון שמחבר את כל הקמפוס. חשבנו שזה כבד ובעייתי לנפח של הבניין. כדי לפתור את זה, פיתחנו מחצבת אבני בטון והפכנו אותו לחיפוי של הבניין. כך, הבניין עשוי בטון אותו יצקנו ממש באתר. בנוסף, יש שם פרודמה – חיפוי עץ שמתנהג כמו אלומיניום, שגם הוא היווה חידוש גדול בזמנו".

7 / וכל זה בלי לשכוח קיימות, איכות הסביבה ואחריות לסביבה

"הפעם הראשונה שאת רואה שעובדים בשטח לפי התכניות שלך עשויה להיות די מבהילה. מבחינתנו, הנושא של קיימות צריך להיות חלק מובן מאליו אצל כל מי שמתעסק בלעשות אדריכלות. הדברים הבסיסיים הכלולים באדריכלות ירוקה פסיבית, כמו העמדת בניין והתייחסות לסביבה, תמיד נכללו בבניינים שלנו.

"בבית הלוחם בבאר שבע למשל, יש קירות עבים שיוצרים מאסה טרמית ומינון מבוקר של קרינה. זה שאחר כך אפשר להכניס לזה המון מערכות משוכללות, כמו מחזור מים ואשפה, זה כבר לא אדריכלות. היום, הלקוחות כבר יותר מחפשים את זה והתקנים יותר דורשים את זה, אז זה נעשה יותר קל. עם זה, התחום עדיין לא מפותח מספיק בארץ. גם התקינה וגם ההשקעות של יזמים לא תמיד שם. לא כל יזם מוכן להשקיע עוד עשרה אחוז שיוחזרו לו בוודאות אחרי עשר שנים".

8 / מהו פרויקט הדגל שלכם?

"יש לנו סדרה של חמישה-שישה כאלה שכל אחד הוא אבן דרך מרגשת בשלושים ומשהו השנים שעבדנו עד עכשיו. ואלו הם: הבית שלנו, מרכז דוידסון כפרויקט ציבורי ראשון בקנה מידה לאומי כתוצאה של תחרות, בניין דילר, בית הלוחם, המוזיאון לטבע, הר הרצל וצ'ק פוינט".

9 / איך זה לעבוד באירופה וארה"ב?

"תכננו מספר שגרירויות ואנחנו עובדים עכשיו על בית השגריר בוושינגטון. זה כיף לעבוד בסביבה אחרת. עשינו למשל מלון ליזם ישראלי במיקונוס ובקתות סקי ללקוח רוסי בשוויץ. בכל מקום כזה, יש משרד מקומי שמטפל בפרויקט. זה חושף אותנו לתנאים, לתקציבים ולרמות ביצוע מדהימות למדיי. מכל פרויקט כזה לומדים הרבה ובין היתר, שיש לנו הרבה לאן לשאוף".

10 / יש משרדים שבפרינציפ לא משתתפים בתחרויות ואתם דווקא כן ואפילו זכיתם בלא מעט מהן. ספרו על תחרויות ופרסים 

"אנחנו עושים הרבה תחרויות. עולם התחרויות הוא מאוד בעייתי, אבל בסופו של דבר, מכיוון שכל גוף ציבורי מחויב בתחרות על פי חוק, זו הדרך היחידה היום לקבל בעיקר פרויקטים מסוג זה. מצד אחד, הרבה פרויקטים שעשינו הם תוצאה של תחרות. מצד שני, היו לא מעט תחרויות שלא נבנו בסופו של דבר ואפילו כאלה שלא נשפטו. כך או כך, חייבים לקוח טוב לפרויקט טוב. זו דרך שיוצאים אליה ביחד וצריך בשביל זה לפתח דיאלוג חיובי וגם הרבה אורח רוח.

"זכינו בשלושה פרסים מאוד משמעותיים: 1994 – פרס רוקח. 2011 – פרס רכטר. 2019 – פרס RIBA. בשנה שעברה, זכינו גם בפרס של אגודת האדריכלים האיטלקית Dedalo minisse. את הפרס קיבלנו יחד עם משרד הביטחון עבור היכל הזיכרון בהר הרצל לפרויקט מצטיין בתחום שיתוף פעולה בין הלקוח והיזם. כולם מאוד מרגשים".