בניין הארץ, פרסים וחשאיות: דן איתן לא מסכם

כשהוא נושק לגיל 90, פרופ' אדריכל דן איתן, חתן פרס ישראל באדריכלות לשנת 2019,  עובד כרגיל. יחד עם בת זוגו האדריכלית רות להב, הם שותפים במשרד 'א.ל.ר. אדריכלים ובוני ערים'. השניים, מתגוררים יחד בהרצליה פיתוח, כשאיתן אב לארבעה, סב לשישה ויש לו גם ארבע נינות. יש לי הכבוד לראיין את אדריכל איתן בביתו. אנחנו יושבים במטבח המשקיף לגינה. מבחינתנו, היינו יכולים להמשיך לשבת שם ולפטפט שעות על גבי שעות. יש לו, לאיתן, המון מה להגיד על כל דבר וכשאנחנו תופסים כיוון – הוא מדבר עד שחובה להפסיקו ולסמן לו שעכשיו עוברים לנושא הבא.

במהלך כ 60 שנות קריירה, היה אדריכל איתן אחראי על תכנון פרויקטים מרכזיים בארץ. הוא עסק בתוכניות בנין ערים, שכונות מגורים, מבני ציבור, מבני משרדים, פקולטות ואלפי יחידות מגורים בארץ ובעולם. לצד עבודתו כאדריכל פעיל, הוא עסק למעלה מיובל שנים, בהוראה בטכניון והיה פעיל מאוד ציבורית. בין היתר, שימש כשופט בתחרויות, פעל לתכנון השיכון הציבורי ברמה המקומית והארצית, היה שותף במהפכת הבנייה לגובה ועסק בתוכניות פיתוח.

פרס ישראל

אדריכל דן איתן, זכה לקבל לפני כחצי שנה את פרס ישראל באדריכלות ולכן, הכבוד לראיין אותו גדול עוד יותר. "הגשתי שלוש פעמים מועמדות לפרס ישראל" אומר פרופ' אדריכל דן איתן "הפרס ניתן אחת לשש שנים בתחום האדריכלות, והעיצוב וחשבתי שהפעם מגיע לי. מעולם לא חיפשתי תארים. אבל אני חושב, שבמשך שנותיי במקצוע, גם כאדריכל וגם כמורה, בהחלט הגיע זמני. אני לא בטוח שיש הרבה אדריכלים שפעלו במרחב כזה של עבודה".

הפרס, התעודה וערמה של קטלוגים מהאירוע המכובד, ניצבים על מדף בסלון, לצדם של פרסים נוספים. איתן זכה גם בפרס רוקח (1967) על תכנון הפקולטה לאומנויות באוניברסיטת תל אביב. וכן, בפרס רכטר (1972) על תכנון מוזיאון תל אביב. איתן הוא גם יקיר העיר תל אביב (2013) וכן קיבל, בשנה שעברה, פרס על מפעל חיים, מטעם התאחדות האדריכלים בישראל.

"פרופסור אדריכל דן איתן הוא ממניחי היסודות לסיפורה של האדריכלות הישראלית" נכתב בנימוקי שופטי פרס ישראל "מראשית דרכו המקצועית בשלהי שנות החמישים, הניע את איתן הרצון לספר סיפור אדריכלי שישקף את האינטימיות שבין האדם למקומו… איתן הוא אב טיפוס של 'האדריכל הצבר'… פעילותו השאירה חותם כמנחה דורות של סטודנטים וחוקרי אדריכלות וכשליח ציבור מסור שהתבקש לשאת בתפקידים מרכזיים בצמתים שבהן התקבלו החלטות מקצועיות ופדגוגיות פורצות דרך".

תמונת מצב

אני מגיעה לראיין את איתן בימים שלאחר הבחירות האחרונות לכנסת. המצב המדיני בכלל והקמת הממשלה בפרט, נמצאים בכאוס ובחוסר וודאות מוחלט. אני מרגישה, שממרומי גילו המכובד, אני מוכרחה לשאול אותו, קודם כל, מה הוא חושב על המצב.

אז מה אתר אומר על מה שקורה?

"ההורים שלי, באו לארץ מתוך כוונה להקים מדינה חדשה, מודרנית ומתקדמת. הדור שלי, חלם ולחם ובנה מדינה לתפארת עם עתיד מבטיח. יש לנו ארץ נהדרת שלא ניתנת להחלפה, אבל אם לא ישמר בה האיזון הדמוקרטי יש סכנה שהיא תהיה בת חלוף".

ומה שקורה עכשיו מייאש אותך?

"המבוי הסתום, הוא פונקציה של הבנת המצב. כשנכנסים אינטרסים אישיים ברמות גבוהות ונוצרות בריתות בין אנשים שביום יום לא מתחברים אחד לשני, אז התוצאות מוזרות מאוד. נראה שהיום זה תלוי במידה רבה ביועץ המשפטי. לדעתי, עד היום הוא גילה דבקות בחוק, במשפט ובסדר הציבורי. אבל בניגוד להרבה החלטות קודמות שלו, עכשיו זו החלטה קיצונית ביותר שהוא צריך לקחת".

ומה לגבי ראש הממשלה?

"יש דמיון בהתנהלות שלו ושל אשתו. הוא לא משלם כסף לאף אחד בעוד שהיא מבקשת טובות הנאה. אתה עומד מול כל זה ויכול בהחלט להניח שיש רקע לתביעות הגדולות הניצבות מולם. אם יהיה צורך בכניסה למעצר, יש מצב שהוא יהפוך לעד מדינה. המצב לא פשוט וקשה להבין שאנשים ברגעי לחץ מוכנים לשקר באפן קיצוני. הוא איש עם הרבה קשרים, אבל לא יתכן ולא סביר שיש כל כך הרבה בעיות סביבו ושלפחות חלקן לא יהיה משמעותי. בעיקר כשמכירים את ההתנהלות היומיומית של הדברים הקטנים, המתנות וההיקפים שלהן ומי נותן אותן".

מההגנה ועד לימודי אדריכלות

לדבריו של איתן "הארץ במצב קשה". כמי שחווה מלחמות עוד לפני קום המדינה, גויס לקורס מ"כים כשהיה בן 16 בלבד ועם ההכרזה על הקמת המדינה, גויס ל'הגנה' והוצב בשמירות. ללימודים בכתה י"ב הגיע בקושי. "הייתי בסביבה יותר בוגרת ממני" הוא אומר "חוויתי הרבה דברים. הייתי עד לאירועים היסטוריים. הדברים היו מורכבים מאוד. הסיטואציות מאוד קשות ומורכבות וזה לא נפתר לאורך שנים".

דן איתן נולד בשנת 1931 בקיבוץ עין שמר, אך כשהיה בן ארבע עברה המשפחה לתל אביב. בתום חופשת הקיץ של 1940, בזמן שחזר מהספרייה הביתה, נקלע להפצצה האיטלקית על תל אביב. באירוע נהרגו 117 בני אדם ואיתן היה מהבודדים שנשארו בחיים. ללא ספק אירוע מכונן.

אדריכלות הוא החליט ללמוד כשהיה בן 19, בזמן שהגיש מועמדות לתכנון אנדרטה לחללי מלחמת השחרור. הוא נפגש עם יוחנן רטנר, מי שהיה דיקאן הפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים בטכניון, והצליח לשכנע אותו לקבלו. עוד בזמן הלימודים, עבד בחופשים אצל אדריכל זאב רכטר בתל אביב.

תחילת הדרך

בתום הלימודים, נסע איתן במסגרת חילופי סטודנטים לפינלנד – חצי שנה שהשפיעה עליו רבות מבחינה מקצועית. כשחזר, בשנת 1955, הצטרף למשרדו של רם כרמי. "בגיל 25, הייתי כבר עם שני פרסים ראשונים בתחרויות וכבר הפכתי לעצמאי. תכננתי כל דבר שהזדמן. באותן שנים, קבלתי שורה של הזמנות חשובות ותכננתי הרבה מאוד מגורים שלדעתי היו בהם הרבה חידושים. אני שייך לדור שחלם ולחם, והלכתי לעשות כל דבר שחשבתי שנכון לעשות בתחום האדריכלות. ישבתי בוועדות ונלחמתי על רעיונות".

אחרי פרויקט משותף שעשו למשרד השיכון, פתחו איתן ויצחק ישר משרד אדריכלות משותף. בין היתר, תכננו ביפו את מגדל המגורים הראשון בארץ ואת בניין מוזיאון תל אביב לאמנות. "הייתי שותף עם יצחק ישר שש שנים אבל, בשלב מסוים, הוא רצה להיות לבד. הפרישה שלו הייתה אחרי הזכייה על תכנון מוזיאון תל אביב. הוא רצה לעבוד עצמאית, כי חש שביחסים המקצועיים ביננו, יש יותר בניינים שאני יכול לזקוף רעיונות וביצועית לעצמי".

בהמשך, היה איתן שותף למעלה משלושים שנה עם אדריכל ערי גושן.

הכור בדימונה ושכונה באיראן

לדבריו של איתן, למרות שעזב את עין שמר בגיל ארבע, ערכי הקיבוץ עדין נטועים בו. "הציונות הייתה חלק בלתי נפרד במשפחה שלי, שרובה הגדול הגיע לארץ עוד לפני המלחמה הגדולה וכולם היו בתנועות כאלה ואחרות. במהלך השנים, בעיקר בגלל תחושת חובה, הייתי שותף, בין היתר, בתכנון אזורי בגליל ותוכנית 'ישראל 2020' שמטרתה לנתח את עתיד המדינה והמבנה שלה ושעכשיו מגיעה כאילו לסיומה.

סביב תחילת שנות השישים, זכה משרדו של איתן בתחרות סגורה והפעם על תכנון מערך השירותים האזרחי והמבנים הציבוריים בקריה למחקר גרעיני בדימונה. שם, יחד עם שותפו ישר, נדרשו לתכנן את האזור האדמיניסטרטיבי שכלל משרדים, מועדונים, ספרייה, מרפאה לבדיקות שוטפות בגלל סכנות קרינה, חדרי אוכל, מגורים לאורחים ומשתלמים, אזורי שירות ושטחים ציבוריים. כשהם עובדים לצד אדריכלים צרפתים, שהיו אמונים על החלק של המעבדות ושל הכור עצמו, תכננו איתן וישר בסוד כמוס את החלק שלהם.

"אם לא הייתה מהפכה, הייתי בונה גם את המגורים של עובדי הכור האיראני בבושר" אומר איתן בחיוך "כבר הפגישו אותי עם ראש הועדה לתכנון גרעיני שהתעניין מאוד בתכנון שלנו בישראל, אבל בסוף, כאמור, זה לא קרה".

הקשר שלך עם איראן ממש לא הסתיים בזה

"נכון. בניתי להם בסיס ימי גדול שלמזלנו אנחנו לא נפגעים ממנו כי אין לנו איתם מלחמה ימית. זה היה מאוד מעניין ובגדר הקוריוז שבזה. בנוסף, בין השנים 72-79, נכדו של השאה, שהיה קומודור בחיל הים וריכז את רב ניוד הנפט מאזור הקידוחים באי מסוים לאוניות שעגנו שם, הזמין אותי לתכנן את המגורים באי.

"הכל התחיל באיזו טעות שגרמה לזה שיעיפו את כל הפיקוד של אגף הבינוי של חיל הים האיראני, ובמקום זה הביאו חברות ישראליות שהיו קשורות עם משפחת השאה ומנוסות בבנייה מאורגנת. בסוף, בנינו פרויקט שהיה גדול פי עשר מהתכנון המקורי.

"שם הכרתי את המפקד הזה שהיה גם משכיל והזכיר לי מאוד את עזר וייצמן. פאינס שפיק היה בחור יוצא מהכלל. הייתי ישן בוילה שלו. ערב אחד, הוא אפילו הראה לי קופסא שבתוכה אקדח גדול מטופל ומבריק. על בית המחסנית שלו הייתה הקדשה מהיטלר. זה ניתן לסבא שלו כמתנה. אמרתי לו שזה הכל היסטוריה".

מעורבות בבנייה המקומית

עסקת המון גם בפתרון בעיות בינוי ברמה המקומית

"נכון. צריך להבין שאנחנו מדינה שאוכלוסייתה גדלה כל הזמן. המדינה עוד לא בדיוק פותרת לעצמה את הדברים האלה ויש מי שרואה בבנייה לגובה פתרון שמבחינתי, הוא לא תמיד מבוקר ואפילו מקרי בהרבה מאוד מקומות".

כלומר?

"ישובים חקלאיים הופכים לעיירות עם מגדלים. זה נובע, בין היתר, מהיעדר תכנית ארצית ובעיקר מפרשנות שגויה שלה. כשמסתכלים היום על בנייה, ההקבצות של בניינים לא תמיד נעשות בחוכמה אורבאנית ולא מתוך ראייה כוללת, אלא מתוך אמביציה יזמית שהיא בעיה מסובכת ומורכבת בפני עצמה. תמא 38 הכפילה אוכלוסייה באזורים מסוימים אבל לא את השירותים בהתאם, מה שמביא מן הסתם להמון בעיות".

מה השתנה היסטורית בתחום הזה?

"בעבר, התפקיד של המערכת השלטונית בתחום הבנייה, הגיע עד הכנת התוכנית המפורטת לביצוע. העבודה נמסרה לקבלן על פי תוכניות שנוהלו במערכת הארצית שהחליטה איפה וכמה בונים. היום, כל זה השתנה. המערכת נותנת תוכנית בסיסית בלבד שלתוכה נכנסים היזמים שעושים בה כרצונם. בנקודה הזו, כולם מאבדים שליטה, כי כל אחד רוצה משהו וכל מערכת מנסה למשוך לכיוון שלה.

למה היום זה פחות עובד?

"מה שקורה היום, מתאים אולי לחברה קפיטליסטית בעקרון, אבל כשנמצאים במצבים של החלטות מהותיות, צריך לעשות בזה סדר. יש פה מספיק אורבניסטים ואדריכלים שיכולים לעשות את זה. הבעיה היא, שהאדריכלים היום הופכים לספקים ולרב התוצאות הן גם בהתאם. עם זה, תמיד יש קבוצת אדריכלים שעומדת מעל לזה ושאותם רוצים בגלל הפרסום או המוניטין. אבל רק חברות מסוימות יכולות לעשות את זה וגם בלחצים כספיים לא פשוטים".

מעבר הדורות

כשאני שואלת את איתן על מעמד האדריכל והאם נשחק במהלך השנים, הוא טוען שהוא עצמו נולד וגדל מקצועית לחברה שהייתה לה הערכה מקצועית למתכנן. "הייתה אתיקה והיה תעריף" הוא אומר. "היום, אין הערכה והכוחות השונים דוחפים ולוחצים את האדריכלים מכל כיוון. כולם רוצים למקסם את הכסף".

באפן טבעי, כל אדריכל רוצה להטביע את חותמו

"לכל דור, יש סגנון אדריכלי משלו והוא מנסה לפגוע במה שהיה לפניו. לעיתים אומרים, כמו על מוזיאון תל אביב או היכל התרבות, שהבניין עשה את שלו. אצלנו, המלחמה היא דורית. זה לא שמסתכלים על מה שעשו קודם ואומרים שהיום הדברים השתנו. זה נכון שהכל השתנה, אבל מעט מדי לומדים ממה שהיה קודם".

פול ווליום

איתן, שיכול היה להרשות לעצמו מזמן לפרוש לגמלאות, עדיין עובד במלוא המרץ. "היו זמנים, שהיו לנו מאה עובדים במשרד. בנינו אלפי יחידות דיור ואינסוף מבנים ציבוריים. בין היתר, עבדנו גם על שני פרויקטים באפריקה. היום, אנחנו משרד הרבה יותר קטן. אבל עדיין עובדים על פרויקטים מורכבים כמו תוספת לפקולטה בהר הצופים ופיתוח אזור תעשייה בדרום. רותי בעיקר עוסקת בתחום של גישור, מחלפים מורכבים וכבישים מרכזיים. כרגע, אנחנו מפתחים שני פרויקטים למגורים בנחלת יצחק וברמת גן. מדי פעם, אנחנו משתתפים גם בתחרויות, אם כי גם על אלה יש לי הרבה ביקורת. אדריכלות קטנה או גדולה בשבילי זו אותה אדריכלות".

ומה המוטו שלך?

"המוטו זה הבן אדם. הסביבה האנושית, המקום בו עובדים, מבלים חיים – זה הדברים שאדריכל צריך לדעת לעשות אותם ולדעת שהוא פועל בשביל האדם ולא בשביל הקירות. הקירות, הם רק המסגרת של מה שהוא מסוגל לתת לאנשים. עד היום אני מקבל תגובות חיוביות על פרויקטים שתכננתי לפני 60 שנה. אני חושב שזה אומר הכל".