Maïmouna Patrizia Guerresi

VIDEONALE: העיר חיפה הופכת למוזיאון

הביאנלה הראשון לווידיאו מציגה כוח נשי

אם תשוטטו החודש בחיפה תפתחו טוב את העיניים, בימים אלו עבודות וידיאו עכשוויות פזורות ברחבי העיר. יצירות האומנות יוצאות מכותלי המוזיאון והגלריה אל מוסדות החינוך, בתי העסק והמסחר. זה קורה כחלק מאירוע ביאנלה בינלאומית בתחום הווידיאו, הוידאונלה, אירוע ראשון מסוגו בישראל שמתוכנן להתקיים אחת לשנתיים בחללים ציבוריים במרחב העירוני. מי שעומד מאחורי היוזמה הזו הם בלו סימיון פיינרו ואביטל בר שי, אמנים ויזמי אמנות בתחום האמנות הפלסטית, שיזמו, אצרו וניהלו את האירוע. הביאנלה מביאה אמנות ואת מדיום הווידיאו בפרט, לחיי היום יום ולציבור הרחב ומעלה נושאים חברתיים בוערים, באמצעות הצגת עבודות במרחבים אלטרנטיביים. "לווידאו יש כוח בין אמנות לקונוע או סרט קצר, הוא מאוד מחודד, עכשווי, קליט וקצר" מספרת לנו בר-ישי.

 

האירוע מתמקד באמנות נשית, שנראה רלוונטי יותר מתמיד. מה עומד מאחורי בחירת התמה השנתית?

"היה לנו רעיון לעשות תערוכה של נשים בלבד, התמקדנו בווידיאו ארט נשים, וידיאו פרמורמנס. הוא התחיל למעשה בסוף שנות ה60, תחילת סוף ה-70, אז המציאו את מצלמת הווידיאו הראשונה של סוני, שהייתה כמובן על סרט, לא כמו היום דיגיטלית ועשתה מהפכה בכל התחום הזה, פתאום זה הפך להיות זמין לכל אחד. זה יצר מהפכה בווידאו ארט ובעיקר באמנות נשים, זה מצטלב עם הגל השני של הפמיניזם, כשהאמנות נשלטה על ידי עולם גברי; האוצרים, מנהלי המוזיאונים והאספנים, כל הסיסטמה הייתה מאוד מסוימת והיו מעט נשים אמניות שבלטו. האפשרות הזו פתחה בפניהן חלון, דרכו הצליחו לפרוץ ולחדור לתחום שלא היה קיים לפני. תחום הוידאו פרפורמנס אומר שהמדיום שלך הוא הגוף שלך וזה מאוד התאים לנשים, שבעצם החומר זה לא צבע, חימר או ברזל, אלא הגוף של האישה, משמעות המיניות שלה, הכאבים והפסיכולוגיה שלה. לנשים עדיין קשה לפעול בעולם האמנות במערכת הקיימת וחשוב לנו להציג אמניות, לתת להן מקום מרכזי ולעלות כל מיני נושאים".

Maïmouna Patrizia Guerresi
Lee Yanor

אילו דוגמאות של סרטים מבטאים את אותם הנושאים?

"בעבודה של אמנית פולניה זוזנה ג'אנין למשל, בשם 'פייט', רואים את האמנית עצמה מתאגרפת עם גבר, ברוב הסרטים האמניות הן אלה שמציגות, הן חלק מהפעולה. היא לקחה שיעורי אגרוף במשך חצי שנה לקראת הפרפורמנס הזה, ובווידיאו רואים אותה, אישה צנומה ורזה, מתאגרפת מול מתאגרף מקצועי, גבר גדול, רחב וחזק. ברור לצופה שאין כאן שוויון, אבל יחד עם זאת יש מאבק מתמשך, היא נאבקת בצורה מקצועית וגם חוטפת לא מעט, זה מאבק אין סופי בין המינים, בין גדול וקטן. יש שתי אמניות מקובה, אחת בשם גבריאלה ראיינה לופז. ביצירה רואים אותה לבושה ליציאה, בשמלת מיני יפה וצמודה לגוף עם נעלי עקב, יורדת במדרגות ורוחצת את המדרגות על ידי נעלי העקב שלה עטופות בבד ספונג'ה. הניגוד בין הלבוש המהודר והפועלה הביתית, אפשר להגיד מסורתית של האישה מאוד מעניין".

 

"עבודה נוספת של מורג'נה בודיבה, היא מקרה קלאסי של אמנית מהחברה הערבית שנמצאת בסוג של צומת דרכים. היא ערביה דתיה עם כיסוי ראש, אבל יש לה גם רצון לפרוץ גבולות, ללכת להשכלה וקריירה אמנותית. מצד שני, היא חזרה למקום שהיא גדלה בו והיכולת שלה שם להגיע לשוק האמנות מאוד קשה. בעבודה שלה היא לוקחת מגב מול ים ומנגבת את המים בחזרה אליו, עבודה סיזיפית אין סופית. מצד חד זו עבודה שאין לה סיכוי מולה, מצד שני, היא לא מוותרת על הפעולה. אמנית אחרת מהחברה הערבית זו חנאן אבו חוסיין, אמנית ידועה, שקיבלה לאחרונה פרס מאוד יוקרתי של מוזיאון תל אביב. היא נולדה וגדלה באום אל פחם ולמדה במרכז הארץ, היא לא נישאה, לא הקימה משפחה וויתרה כדי להתקדם בעולם האמנות. כל העבודות שלה סובבות שסביב הנושא של האישה בחברה הערבית הפטריאריכאלית. אז יש לנו כאן שתי קצוות".

Zuzanna Janin
Murjan Abo Deba
Sharon Balaban

התערוכה מתרחשת במרחב הציבורי, איך זה משפיע על תהליך האוצרות וחוויית הצופה?

"זו לא התערוכה הראשונה שאנחנו עושים בחללי פנים חיים ציבוריים. במקרה הזה, התערוכה המרכזית נמצאת  במרכז האקדמי ויצו, מכללה לעיצוב ואמנות, יש עבודות בשני מלונות, בקניון, במרכז תיירות ובבית קפה. התערוכה לא בקופסה לבנה, בחלל סגור כמו במוזיאון, היא חשופה לקהל מגוון. בכל מקום האוצרות שונה, יש בה סוג של שיתוף, במקומות מסחריים כמו מלון אתה בדיאלוג איתם וגם אנחנו כאוצרים מנסים להתאים את העבודות לסביבה, אבל חייבים להתחשב בדעת הבעלים. האוצרות משותפת אפשר להגיד, חברתית".

 

איך זה בא לידי ביטוי?

"במרכז האקדמי ויצו לדוגמה, יש כמה עבודות פרובוקטיביות, בעבודה של סיגלית לנדאו רואים חצי גוף עירום, טורסו של אישה, סיגלית עצמה שמסובבת מעין חישוק עשוי גדר תיל מקוצים ופוצעת את עצמה ורואים את אזור המותניים פצוע. זו עבודה מזעזעת והתחילו דיונים אפילו עם הסטודנטים שאמרו שאלה מראות קשים. מצד אחד קיבלנו יד חופשית ממנהל המכללה שאנחנו רואים בזה פתיחות גדולה, מצד שני התחלנו לבוא בדיאלוג עם סטודנטים ולפתח את הנושא; מה זה אמנות ומה היא אמורה לשקף. מבחינתנו זה ברור שהיא אמורה לעורר דיון, לא לתת לך נחת, זה אמור להציק לך, לעורר בך מחשבה, בטח בנושאים כאלה שנרצחת אישה כמעט כל יום, זה מפעיל אותך כאדם ואנחנו חושבים שאנשים צריכים להיות אקטיביי וביקורתיים על העולם ולאמנות יש צד חשוב בפיענוח המציאות ובביקורת על החיים".

Meirav Heiman and Ayelet Carmi

לעדכונים על מקומות, שעות פעילות וסרטים מופיעים כנסה לאתר האירוע

נעילה: 8.6

 

 

רוצים להתעדכן בכל פעם שעולה כתבה? עקבו אחרינו באינסטגרם

אולי יעניין אותך גם...