75 שנה לשחרור: תיעוד מצמית של אושוויץ בירקנאו

שבוע שעבר. הודעה בוואצאפ: "הי, מה שלומך? אני מצרף קישור לגלריית תמונות של אושוויץ בירקנאו שצילמתי בפברואר האחרון כפרויקט אישי לרגל 75 שנים לשחרור המחנות. זה משהו שיכול לעניין אותך לפרסום ביום השואה בשבוע הבא?"

וואו. הודעות במדיה השונים מגיעות אלי כל הזמן והרבה. אבל לא כאלה. אני פותחת בחשש את הקישור. מה אראה שם? עד כמה קשה זה יהיה? ואיך ניגשים לצלם את המקום שמסמל את פסגת הרוע המפלצתי הזאת? את המכונה המשומנת, השיטתית, של ניצול והריגה? אני מתבוננת בצילומים. יש בהם שקט מצמית, מפחיד, מאוד לא נוח. הדמיון פועל מיד. הוא ממלא את המקום באנשים, בצעקות, בכאב איום, בסבל נורא. ובו בזמן, המוח מסרב להאמין.

"את המחנות באושוויץ רציתי לצלם מזה זמן רב" אומר הצלם שרון צרפתי "והשנה, בציון 75 שנים לשחרור, הרגשתי שזה הזמן המתאים. שלחתי מייל שבו בקשה מסודרת למוזיאון אושוויץ בירקנאו להסתובב בהם, להעמיד חצובה ולצלם במשך מספר ימים. אנשי המוזיאון הגיבו די מהר ובאדיבות. נדרשתי למלא שאלון וקיבלתי אישור לצלם בכל מקום שארצה חוץ מבלוק מס׳ 11, שיועד בלעדית לענישה, ובחדר במרתף שבו מוצג השיער של האסירים / קורבנות".

נרשמתם כבר לניוזלטר שלנו? תוכלו לעשות זאת כאן >>

חובה לתעד את הזוועה

מה הביא אותך להוציא אל הפועל פרויקט קשה כל כך?

"קודם כל, בתור יהודי, הרגשתי חובה לבקר במחנות. לא יצא לי לבקר שם במסגרת בית ספרית או כל מסגרת אחרת. חשבתי, שאם כבר לבקר, אז הביקור חייב להיות עם מצלמה. פשוט לא ראיתי אופציה אחרת. "בנוסף, ראיתי לא מעט תמונות של המחנה אבל לא סט תמונות מדויקות של צילום יותר טכני. לא יודע למה, הרגשתי חובה לצלם ולתרום את התמונות למוזיאון במקום וליד ושם".

כבר ביקרת במחנות בעבר. יש לך סיפור אישי שמתקשר לשם?

"אני לא נצר לניצולי שואה וזאת לא הפעם הראשונה שאני מבקר במחנה השמדה. אבל זו כן הפעם הראשונה באושוויץ בירקנאו. הביקור הזה היה מצמרר במיוחד והשעות שעמדתי מאחורי המצלמה, בקור של חודש פברואר בפולין, רק העצימו את התחושות ואת הזיכרון הבלתי נתפס של הזוועות שהתרחשו שם".

צמרמורת וזיכרון

איך התמודדת עם שילוב החלק הטכני של הצילום והחלק הרגשי שהמקום העלה בך?

"כל פריים העלה בזיכרוני סיפור ששמעתי והצית בדמיוני את הזוועות שהתרחשו באותה הנקודה. רק לאחר שעברתי על התמונות בסטודיו והסתכלתי עליהן בעין מקצועית, יכולתי להבחין בפרטים וברמת הדיוק שהוקדשו למפעל המוות".

מה ניסית להעביר באמצעות הצילומים?

"את תחושת הצמרמורת שחוויתי שם ואולי גם איכשהו לחזור 75 שנים אחורה. מסיבות אלה, בחרתי עיבוד בשחור לבן ובהימנעות מצילום מבקרים אחרים. זה דרש הרבה סבלנות וקצת פוטושופ שבעזרתו העלמתי כל סממן הקשור למוזיאון כמו שילוט ומצלמות אבטחה עכשוויים".

שרון צרפתי, בן 44, הוא מהישוב מכמון שבגליל. "אני מצלם כל חיי להנאתי ובחמש שנים האחרונות הפכתי את התחביב למקצוע ואני מצלם בעיקר צילומי אדריכלות. כגון מבני ציבור, בתים, עסקים, בתי מלון ועוד. המצלמה מבחינתי היא כלי הבעה, דרכה אני מראה ומספר את נקודת מבטי על העולם, על המצב ועל החיים בכלל" הוא אומר.

יש לכן מחשבה? רעיון? סיפור שתרצו לספר לנו? כתבו לנו ~>