משאירה את הקרמיקה מאחור: הדרך החדשה של מיי קאהן

עד לפני שנה, במשך 12 שנים, היא היתה החצי הנשי של סטודיו קאהן. אז כשאני שואלת אותה 'מי זאת מיי קאהן?' היא קצת מתבלבלת לרגע ומסבירה שתלוי מתי שואלים, באיזה יום ואיזו שעה, אם לפני חודש או שנה. אני מסבירה כי אני רוצה לדעת מי היא מיי, כאן ועכשיו והיא מוצאת את התשובה.

"אני אדם. חושב, יוצר, יצירתי. תמיד מרגישה שאני מחוץ לעדר, מסתכלת על הדברים מבחוץ, מאז שאני בת 4. תמיד עם עין ביקורתית ובוחרת את הדרך שמתאימה לי, שהיא הרבה פעמים שונה מהקול השכיח בחוץ. עם השנים אני לומדת להאמין שזה טוב לי, אין לי דרך אחרת אז אני לומדת איך לאהוב את זה גם. היום ספציפית אני ממש לא עושה דבר, אני לא מעצבת כרגע, אני אחרי פציעה אז גם לא מלמדת אקרו יוגה, אני בבית, שותה תה. זו תקופה שממש מפשיטה את כל התחפושות והמדים וצריך לחפור ולהבין מי אתה." היא אומרת.

עידן שנגמר – סטודיו קאהן נסגר.

את סטודיו קאהן המפורסם מיי קאהן (36) הקימה לפני 12 שנים עם בן זוגה לשעבר בועז, עוד כשהיו סטודנטים בבצלאל. הסטודיו הוקדש ליצירת פריטי קרמיקה מוחלקים, מבוססי מידול בתלת ממד, שתפסו חזק את הקהל הישראלי. בין המלחיות השבירות איתן התפרסמו לפונים שכבשו את הקהל בארץ, הם התבססו כאחד ממותגי העיצוב המובילים בארץ.

אם תהיתם כמה היא מרגישה שהיא מיי וכמה סטודיו קאהן, התשובה היום ברורה מתמיד "סטודיו קאהן נסגר. ממרץ אנחנו לא פעילים ומיוני בועז ואני נפרדנו. הסטודיו היה מיי ובועז וזו חיה שלא קיימת יותר, אני לא סטודיו קאהן. יש אולי עוד תאים בגוף שיש בהם את הזיכרון אבל זה נגמר. היינו זוג אמנים שיצרו ביחד והיצירה המשותפת היתה סטודיו קאהן, מה שקורה בחלל ביננו, תהליך היצירה היה מאוד משותף, שני מוחות יוצרים פלט שאף אחד מהמוחות לא היה מייצר לבד."

והיצירה נמשכת היום לבד?

"ממרץ לא. אני עכשיו (ונראה לי כל העולם) בתקופת התהוות חדשה, כל האנושות מנסה להגדיר את עצמה מחדש. אני לא ממשיכה בדרך הקשורה בסטודיו קאהן כרגע, שמתי את הדברים על הולד ואני נותנת לדברים לשקוע. אני לא יוצרת פריטים לבית, לא מעצבת דברים, אבל אני כל הזמן יוצרת, בתוך הראש, את עצמי. אני מאמינה שמתוך זה ייצא משהו חדש אבל זה לוקח זמן, אני בתהליך של לחמם את התנור כרגע."

חלומות שהתגשמו ופנטזיות שנגמרו

אם הייתי שואלת אותך לפני 12 שנים איפה תרצי להיות עוד עשר שנים, מה היית עונה?

"הסטודיו היה הגשמה של חלום, לא יכולתי לדמיין את המקום שהוא הגיע אליו. מקום מאוד מדויק, בול לשם, איפה שהייתי לפני שנה, הייתי אומרת לך שאני חולמת להגיע. להחזיק עסק עצמאי, לקיים תהליך מכירה מאפס עד נקודת המכירה ללקוח, להחזיק גלריה, לנהל אותה, לנהל את הקשר באופן ישיר עם הלקוחות. לדעת שהלקוחות מבינים את האמנות שלי ומעריכים אותה וגם להצליח לגעת בהרבה מאוד אנשים בקהילה בארץ.

"לפרסם את העבודות להציג אותן בתערוכות, בכתבות, בספרים, להשאיר חותם בהיסטוריה, גם אם מקומי. זה מקום שהייתי יכולה רק לחלום עליו והגענו לשם. בתוך המציאות שלנו אני חושבת שמיצינו את מה שרצינו להגיד באמירה הזוגית הזו. בתחום שבחרנו הגענו מבחינתי למקום שאני הייתי חולמת עליו.

תמיד לחלומות יש תאריך תפוגה?

"אני בטוחה שלכל עסק יש את הסיפור שלו, יש עסקים משפחתיים שמתגלגלים מדור לדור והיו לנו פנטזיות כאלה, שהילדות ימשיכו את המותג. הן גדלו ממש בסטודיו מגיל אפס והן העריצו את העבודה של אמא ואבא, תמיד השוויצו בה.

"היו לנו פנטזיות שעד גיל 80 נמשיך ליצור יחד, לגלף דברים, לעבד קרמיקה, לא צפינו את תאריך התפוגה, ואני לא מאמינה שלכל דבר יש תאריך תפוגה, יש כאלה שנמשכים גם מאות שנים, עוברים מאב לבן. אבל יש דברים שכן יש להם תאריך סיום, קורים גם לפעמים דברים לא צפויים בעולם כמו המשבר הנוכחי שערער הרבה מאוד עסקים ויוצרים בכל העולם. אני אוהבת שינויים, אני גם אוהבת תאונות, יש משהו בתאונה שמצמיח אותך חזק יותר אחר כך."

נמאס לך?

לא. ממש לא, לא בכיוון, זה לא בא משם, לא היתה ברירה, הדבר הזה היה צריך להיגמר לא כי נמאס פשוט כי לא היתה ברירה.

גם בספורט אפשר ליצור

לפני שנתיים התחיל הרומן שלה עם האקרו-יוגה אבל זה לא קרה במקרה. מגיל שמונה ובמשך 20 שנה היא רקדה ולימדה מחול. היתה גם התנסות קצרה של שנתיים עם התעמלות קרקע שהסתיימה בהתנגשות חזיתית עם חמור עץ, אחריה היא התמסרה לריקוד עד הסוף והיתה ממש טובה בזה, היא מעידה. אחרי הפסקה של עשר שנים שכללה 'אקורדיון של הריונות', כשביתה הצעירה בת שנה, היא נחשפה לאקרו-יוגה ונדלקה "הייתי באיזה אירוע וראיתי שני אנשים מופיעים עם זה וזה היה נראה לי הדבר הכי מטורף ומהמם בעולם" היא מספרת.

"עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי יש בזה משהו, העבודה עם בועז בסטודיו, שני מוחות שמייצרים משהו אחד שלא יכול להיווצר בלי בן הזוג, באקרו זה אותו הסיפור, שני מוחות שעובדים בשיתוף פעולה, כל אחד תלוי באופן מוחלט בשני, זה כמעט לא אנושי, אני מרחפת, אני עפה, לא יכולתי לעשות את זה לבד, זה הדהים אותי שיש ספורט כזה. אני מאוד אוהבת אנשים, אנשים הם הדלק לחיים וגם הספורט הזה, בהגדרה שלו, הוא חברתי וזוגי, כמו שסטודיו קאהן היה."

את רואה קשר בין הסיום של זה וההתחלה של זה?

"תוך כדי שהתחלתי את האקרו יצרנו קולקציות חדשות, המשכנו להשתתף בתערוכות אבל אני כן אגיד שהאקרו סחף אותי, השקעתי שם הרבה מאוד מהרגש שלי, נתתי שם את הנשמה, התקדמתי נורא מהר, לקחתי שיעורים פרטיים עם אבנר הוכפלד, שהביא את האקרו לארץ לפני 15 שנה. מאוד מהר הגעתי למצב שאני חיה את המקום הזה, זה נהיה הקהילה שלי והחברים שלי, זה פתח אותי לעוד עולמות. אני מאמינה שדברים קורים כמו שהם צריכים לקרות. למה דווקא אקרו? כי הייתי זקוקה לזה. למה האקרו גרם? לתנודות כאלה וכאלה."

"כשאתם הכי למטה – תתחברו לאנשים ולתנועה."

בתחילת דצמבר האחרון, אחרי שלושה חודשי עבודה ודיוקים בתקופה המטלטלת בחייה, היא הוציאה לאור יחד עם שותפיה לדרך קליפ אקרו-יוגה מרהיב. "זה משהו שהוא מאוד ייחודי." מסבירה מיי, "זה ספורט שאתה עושה בפארק, בשביל הכיף, זה לא כמו מחול ואין לזה כוריאוגרפיה. אקרו זה זרימה חופשית, אבל החלטנו לקחת את זה למקום אחר, חשבנו על זה כקונספט שלם, לקחנו מפיקה ובמאית  (טליה נגר) וצלם סופר מקצועי (עופר בן יהודה) וצוות שלם, 3 חודשים התאמנו ודייקנו ושיפצנו עד שהגענו לתוצאה.

איך הכל התחיל?

"פנה אליי יובל טל, יזם מאוד משמעותי בתחום של פינ-טק (פיננסיים). הוא מעריץ אקרו, עושה את זה כבר כמה שנים וגם עוזר לספנסר אירועים ואת הקהילה. בהתחלה זה היה קשור בסטודיו, הוא מאוד התעניין בעסק, בקאהן. הוא ביקר בגלריה, עניין אותו לעבוד איתי. ואז עלה הרעיון של הקליפ והתחלנו להתאמן 3-4 פעמים בשבוע, ביחד עם אבנר הוכפלד, יצרנו את הרצף הזה. בהמשך פנינו לזמרת רוני אלטר וביקשנו את ברכתה להשתמש במוזיקה שלה לקליפ, היא הסכימה, המפיקה בחרה לוקיישן, דייקנו את הבגד.

"זה היה ברידינג, המבנה העגול נבנה בשנות השמונים כבית לוויות אבל הוא לא בשימוש היום. גם נועה קירל צילמה שם קליפ. הייתי בתקופה דיי חשוכה אחרי הפרידה והסגירה של העסק והכל הרגיש לי כאילו שנפרדתי וקברתי הרבה דברים ובית הלוויות אפשר לראות איך מתוך החושך אפשר להצמיח חיים ומשהו חדש, זה מאוד התאים לי וגם המילים של השיר. אלטר שרה למישהו אבל בשבילי המילים היו מופנות כלפי הנפש שלי, בתקופה הזו אני צריכה להיות קשובה לעצמי ולעקוב אחר האמת שלי, המילים התאימו לי."

היית מרוצה מהתוצאה?

"זה יצא מהמם, ראיתי את הקליפ ואני כאילו וואו, השפרצתי התרגשות, זה היה כל כך כיף, איך עבודה משמעותית של צוות נרקמת והופכת להיות משהו כזה טוב כששמים בה המון כוונה. וגם התגובות מיהרו להגיע, 60 אלף צפיות תוך פחות משבועיים, אלפי תגובות. שמחתי שהבאנו משהו חדש ואמיתי, לא מתוך רצון מסחרי או הישגי, רק לשם אמנות."

כשאת אדם יוצר, זה בכל התחומים

איך יצירה בקרמיקה שונה מיצירה של ריקוד/אקרו יוגה?

"היצירה בסטודיו באמת נתנה לי רקע של אדם יוצר וכשנפגשנו פעם ראשונה עם המפיקה זה הפתיע אותה שיש לי מחשבות בעניין, לא רציתי קליפ חמוד של שני אנשים שעושים אקרו בשביל הכיף. אני רוצה ליצור יצירה, לחשוב על הכל. שיהיה קו מחשבה שיוביל את הבחירות האמנותיות, אפילו את הבחירה של הבגד."

איך הוא נבחר?

"את הבגד בחרתי ביחד עם המפיקה והבמאית טליה נגר. יכולתי ללבוש סתם משהו מחמיא ושנוח לזוז איתו אבל רציתי לבחור את הבחירה המדויקת שתהפוך לשלמה. לבשתי בגד עם תחרה שחורה. בחתונה שלנו אני תפרתי לעצמי את השמלה, כולה היתה תחרה לבנה ומשהו במקום הזה של האבל ובית הלוויות עם התחרה השחורה והצלילה לאוקיינוס אפל (במילים של השיר) כדי למצוא איזו נקודת אור חדשה ולצמוח מהמקום הזה התחבר לי. הניסיון שלי בתור יוצרת הגיע לידי ביטוי ולכן נוצרה יצירה שלמה ולא קליפ אקרו חמוד, אני יוצרת כל החיים, מגיל קטן, תמיד אהבתי ליצור ולנסוך משמעויות בתוך היצירה."

יש תחומי יצירה נוספים שאת מתנסה בהם בימים אלה?

"אני מנגנת, הרבה, אני מתופפת עם הרכב, אז עכשיו אנחנו מתאמנים כל שבוע, זה סתם לכיף."

תמיד יצירה שהיא חברתית אצלך.

"כן אתה לא יכול באמת לתופף לבד, תופים הם בסיס, בדיוק כמו באקרו, שהאדם ששוכב מחזיק את האדם שמרחף, התופים מחזיקים את הקצב, הם מובילים אותו, הם בסיס."

העבר מתרחק אל האופק, העתיד כבר כאן

יודעת להגיד איך ייראה העתיד שלך כיוצרת?

היום אני מרגישה שהיצירה השתלטה על כל תא בגוף שלי וכל דרך שאני חושבת בה היא דרך של יצירה. זו לא העבודה שלי, זו הדרך בה אני חיה. באופן יותר פרקטי ופחות מתפלסף, תמיד הייתה לי משיכה גם לצד העסקי והיזמי, שכנראה ירשתי מסבא שלי, אז נראה לי שאני אלך יותר לשם בחיי, אפתח עוד את השריר הזה ואהיה יותר ויותר נאמנה לעצמי.

אילו יצירות עומדות כרגע על הפרק?

הקלטתי עכשיו שיר, קאבר נחמד עם חבר באולפן שלו ואנחנו נעבוד על קליפ אקרו ושירה ותופים.

אם היית יכולה לחזור לרגע אחד בחייך המקצועיים, לאן היית חוזרת?

הייתי חוזרת ליפן, זה היה בגיל 21 תוך כדי התואר, אני מוכנה לחזור כל יום לטוקיו. זה השפיע על כל דבר שאני עושה ומאוד על הסטודיו, האהבה הכי גדולה שלי היא האהבה ליפן.

את אופטימית?

מאוד, כן. בן אדם אופטימי. הזמן רק מוכיח לי יותר ויותר שמתוך תאונות קמים חזקים יותר. והיו לי לא מעט תאונות בשנה הזו.

יש לכם רעיון? מחשבה? סיפור שתרצו לספר לנו? כתבו לנו ~>