העיר עם קו החוף המפורסם שלה, מסתירה טיילת נוספת עם פניני תרבות, מוסדות ותיקים והיסטוריה עשירה. זה הזמן לגלות אותם
טיילת התרבות הסודית של בת ים
כשאתם חושבים על העיר בת-ים מה הדבר הראשון שעולה לכם לראש? אין ספק שאחת האטרקציות המרכזיות בעיר היא רצועת החוף שלה, שמביאה אליה גם תושבי ערים סמוכות. אך העיר הקטנה מחזיקה גם בכמה אוצרות תרבותיים עם סיפורים מרתקים, שהולכים אחורה לשנות החמישים של המדינה, אחד מהם הוא 'מובי'- מוזיאוני בת-ים. 'מובי' הוא למעשה מערך של שלושה בתים הכולל את מוזיאון בת-ים לאמנות, 'בית ריבק' ו'בית שלום אש'. מי שאמונה על אוצרותם של שלושת המוסדות היא הילה כהן-שניידרמן שמספרת לנו בריאיון על אותם פניני תרבות ועל חזונה הגדול לעיר בת-ים.
אוצרות היא למעשה הקריירה השנייה שלה וכמעט עשור מחייה עבדה כהן-שניידרמן כמורה לספרות. "דרך הספרות הבנתי כמה מפגש עם יצירה יכול לשנות תודעה, להרחיב אופקים, לגרום לילד או לאדם בוגר לשאול מחדש משהו על המקום שממנו באת ועל הדברים שקיבלת כמובנים מאליהם, לפתוח את הדמיון ולייצר חוויות רגשיות ועמוקות" מספרת לנו. "מבחינתי תרבות זה חלק חיוני מהחיים, שלצערי הרב נדחק לשוליים ועד היום תקציב התרבות של מדינת ישראל הוא פחות מאחוז מתקציב המדינה".
ללא רקע באמנות, היא נחשפה לעולם הזה בתור ילדה דרך אמה, דבר שחלחל ומשפיע עד היום על פועלה. "אמא שלי מאוד אהבה אמנות ותרבות ונהגה לקחת אותי למוזיאונים והצגות, אמנות בשבילי היא שפת אם. לכן, לא משנה מה אני עושה כאוצרת תחום החינוך לאמנות קרוב לליבי ואנחנו ב'מובי' מפתחים את מחלקת החינוך יחד עם קשרי קהילה".
באילו עוד נושאים חשוב לך לגעת במסגרת התפקיד?
"כאוצרת אין לי נושאים שמעסיקים אותי, אני באה למקום ולומדת אותו, את ההיסטוריה, הארכיטקטורה, המרחב החברתי בו הוא פועל ומתוך זה צומחים הרעיונות. מבחינתי, התערוכות שאני מציגה כאן לא יכולות לקרות בשום מקום אחר ויש ערך והצדקה פנימית לכל פעולה שאני מובילה במוזיאון. כאוצרת ההנאה העיקרית שלי היא שאני מאוד נהנית ללוות אמנים בתהליכי העבודה שלהם. הפן האקספרימנטלי, הניסיוני, מאוד חשוב לי. זו הדרך לגלות ידע חדש בעולם ולהגיע למקומות חדשים".
איך את רואה את תפקיד המוזיאון בימינו?
"אני לא חושבת שיש דבר כזה תפקיד המוזיאון באופן כולל, אלא שכל מוזיאון מקבל לפתחו אתגרים שונים שמורכבים מתוך המקום שבו הוא נמצא".
אז מהו תפקידו של מוזיאון בת-ים?
"בגלל שאנחנו מוזיאון קטן עם חלל תצוגה אחד התמהיל של התכנים שלנו בהכרח מתפרש על כל מיני מקומות וזמנים. אנחנו חייבים לייצר מנעד של פעולות, תערוכות ואירועים כדי שנוכל להיות רלוונטיים לכמה שיותר קהלים שרוצים לקבל מענה לתרבות. כך שמצד אחד יהיו אצלנו תערוכות אמנות עכשווית שיגיעו אליהם שוחרי אמנות מכל הארץ, ולצידה תערוכת ילדים שיבקרו בה בתי ספר מכל רחבי בת ים שמעניקה כלים להבנה של אמנות עכשווית, ובקיץ נשלב תערוכה מיוחדת שפונה לילדים ומשפחות, או שנציג תערוכת יחיד של אמן מבת ים שהקריירה שלו הייתה בסדר גודל בינלאומי. היתרון המרכזי של המוזיאון, שאני מקווה שבעתיד יגיע לידי מימוש הוא היותו מוקף בפארק והעובדה שהוא חלק מקריית תרבות ובה מוסדות נוספים. הדבר מאפשר לנו לארח על הדשא אירועי מוזיקה, הקרנות סרטים, או להיות מעורבים בעבודות גרפיטי במרחב הציבורי. בגלל שאנחנו לא בית אחד אלא שלושה בתים, התכנים שלנו לא רק נוגעים לאמנות אלא גם מתפרסים על פני ספרות, יהדות ואדריכלות.
את אוצרת את מערך 'מובי' במשך כארבע שנים, אילו שינויים עברו עליו בתקופה שאת מכהנת בתפקיד?
"הקורונה חיזקה את ערכו של המרחב הציבורי ולמה חשוב לטפח ולהפוך אותו למרחב בטוח, נעים ומושקע. מאז שאני במובי אנחנו מאוד מנסים לחזק את הענף הקהילתי שלו, החל מתערוכות ילדים וההחלטה שתמיד צריכה להיות תערוכה שפונה לקהל של הילדים והמשפחות במוזיאון. אחד הדברים שחשוב להבין שבמדינת ישראל אין חינוך לאמנות עד י״ב שפונה לכולם כמו כל אחד ממקצועות הליבה. אף אחד לא מלמד ילדים ונוער להסתכל על עבודות אמנות ולנסות לחשוב, להבין אותן, להתקרב אליהן. זה אומר שאנחנו נמצאים כמוזיאון במעין ואקום, אליו ילדים מגיעים בלי כישורים של שפה, של מה זה אמנות, בטח לא אמנות עכשווית שהיא עוד יותר מורכבת ולכן, אנחנו משקיעים בקשרים עם בתי ספר, ביצירת תכנים, מערך של חוגים ופעילויות קהילתיות".
"המטרה שלנו כאן היא לקרב את תושבי העיר, השנה למשל ביקרו למעלה מ- 130 כיתות מבת-ים. יש לנו אחריות חינוכית במעלה הראשונה לגרום לבתי ספר ולמשפחות לזהות במרחב הזה ערך, מקום שמעשיר אותם, נותן כלים ומחבק אותם. העניין עם המרחב הציבורי הוא אקוטי, כפי שציינתי קודם, בסופו של דבר המוזיאון הוא מבנה קטן, התערוכות המרכזיות מתחלפות כל כשלושה חודשים ותערוכת הילדים מתחלפת פעם בשנה כי היא מלווה את שנת הלימודים. כביכול, אם באת פעם אחת, אין לך מה לבוא שוב בחודשים הקרובים. ולכן מבחינתנו הפעלה של המרחב הציבורי עם אירועים, פארק פיסול ציבורי, חוג לילדים או בית קפה, היא קריטית – כי היא תיתן לאנשים משמעות לחזור ולהגיע. אולי אפילו לראות שוב את התערוכה, לגלות עליה דבר חדש שלא שמת לב אליו קודם. כמו שקוראים ספר טוב שוב ושוב".
מוזיאון בת-ים נולד כמוזיאון לאמנות מודרנית ולפני למעלה מעשרים שנה, הפך למוזיאון לאמנות עכשווית. "האמנות השתנתה והיה צורך להתייחס למה שקורה עכשיו. המוזיאון נחשב למוזיאון אקספרימנטלי, עם רגישות רבה לאמנים צעירים בתחילת דרכם" מסבירה כהן-שניידרמן. למוזיאון מבנה ייחודי, עגול ולבן, שנראה שמשפיע עליה באותה מידה שהיא משפיעה עליו. "אני לא יודעת איך אחזור לאצור שוב חלל עם פינות. זה משנה לחלוטין את תפיסת העולם, הופך אותה להרבה יותר הוליסטית, שלמה ורוחנית. המבנה הזה הוא ממש כמו מקדש עם מפל אור בלב שלו".
דמות מפתח בהקמת המוסדות השונים היה דויד בן ארי, ראש העיר הראשון של בת-ים, שהאמין בתרבות ואמנות ושם לנגד עיניו את טיפוחם בתוך העיר והקהילה. המוזיאון לאמנות למשל, לוקח את המטאפורה שראה בן ארי לאורה את התרבות כתשתית חיונית כמו מים ובצמוד אליו נבנה מגדל מים בו ארבע קומות של חדרי סטודיו, חללי עבודה לאמנים. "היה שם חיבור מאוד הרמוני בין מרחב יצירה ותצוגה וההבנה שהשניים אינם מנותקים" היא מסבירה.
כמאתיים מטרים מהמוזיאון נמצא המוסד השני, 'בית ריבק'. מה הסיפור מאחוריו?
"יששכר בר ריבק היה צייר אוקראיני יוצא דופן, מצד אחד הוא היה חלק מהאוונגרד המודרניסטי שלפני מאה שנה ומצד שני, עסק בתכנים יהודיים והכניס אותם לתוך צורות האוונגרד הכי מתקדמות, במובן הזה הוא היה פורץ דרך. לאחר פטירתו, אלמנתו סוניה החביאה את עבודותיו בזמן השואה וכך הצליחה לשמור על עזבונו. בשנות החמישים הגיעה לראשונה לישראל והציגה אותו במוזיאון תל אביב כחלק מתערוכה לזכרו. זו פעם הראשונה שהיא ביקרה בישראל, אז הבינה כי העם היהודי הוא יורשו האמיתי של היצירות של ריבק וחיפשה מקום להשתקע. דויד בן ארי התגייס למשימה ובנה לה בית אליו מחובר חלל לתצוגת העבודות. סוניה נפטרה חשוכת ילדים והאוסף נשאר בידי העיר, כמאה עבודות, הגוף הכי גדול וחשוב של ריבק. במרוצת השנים הבית נזנח והאוסף איתו. למעשה, אף אחד כמעט לא ידע על קיומו במשך כחמישים שנה. כשאני נכנסתי לראשונה לאוסף, נפל לי הלב. ראיתי עבודות בקנה מידה של יצירות מופת, נמצאות במצב תחזוקתי מחפיר. פניתי למשרד התרבות ועיריית בת-ים, שהעניקו לנו תקציב מאוד נדיב לשחזור, שיקום העבודות ומסגור ובשלוש שנים האחרונות אנחנו משקמים את העבודות וכמעט כל התהליך הגיע לסיומו. אנחנו מקווים לשפץ את הבית ולהשיב אותו להיות מוזיאון פעיל שחושף את יצירתו לציבור ומהווה מרכז מחקר בינלאומי".
ומה לגבי הבית השלישי, 'בית שלום אש'?
"הבית היה בעבר משכנו של הסופר הרדיקלי, המעט נשכח, שלום אש. חשוב להבין שאש היה חשוב בסדר גודל של ש״י עגנון, ושהשכחתו נבעה מהכתיבה הרדיקלית והביקורתית שלו. היום מגלים אותו מחדש. מעבר לסופר דגול היה אספן אמנות, חפצי יודאיקה וספרים עתיקים. כשבן ארי הזמין אותו לבוא ולהתגורר בעיר, הביא איתו את האוספים שלו. כתוצאה מכך, באוסף שמוצג בדרך קבע יש לנו רישומים של דגא, מודלייני, שאגל, מאוריציו גוטליב וספרים נדירים מפלני מאות שנים".
"יצא שמוזיאוני בת-ים, חרף קטנותם, מחזיקים גופי ידע חשובים מאין כמוהם. כל אחד מהבתים הוא פנינה, אמנם קטנה בגודלה אבל מרחיקת לכת בחשיבותה וערכה התרבותי. כשהגעתי למוזיאון, הבנתי שהדרך היחידה להציע משהו משמעותי לציבור הרחב נשען על שיתוף פעולה בין המוסדות ועבודה עם המרחב הציבורי".
תני לנו הצצה לתערוכות והאירועים המעניינים שמחכים לנו ב'מובי' הקיץ
"אנחנו ממשיכים בפרויקט מחווה לקולנוע המיתולוגי 'סביונים' שהיה בעיר ומדי שלישי בערב ישנן הקרנות פתוחות לקהל הרחב ושיחה עם היוצרים, לפני כל הקרנה יהיו סיורים וסדנאות בתערוכות, פעילות אמנותית במרחב הציבורי, כך שאנו ממליצים לכולם לעקוב אחרינו. בחודש ספטמבר תפתח מחדש תערוכת ילדים חדשה, שהיא מחווה לספר של לואיס קרול 'אליס מבעד למראה' ותערוכת אמנות חדשה של חממת אמנות בתמיכה של מפעל הפיס שנקראת 'ארכיפלג'".
המוזיאון המרכזי נבנה כחלק מתכנון שכונת רמת יוסף בעיר על ידי האדריכל יצחק פרלשטיין. פרלשטיין לקח חלק חשוב בבניית המדינה, במיוחד בתחום התכנון העירוני והוא אחראי על כמה מהשכונות והמבנים המוכרים בהם שכונת רמת אביב, מגדל שלום מאיר ופרויקטים רבים נוספים. "עד היום טוענים שרמת יוסף זו השכונה הכי יפה, שלמה ואולי הכי יקרה לליבו" היא מוסיפה. השכונה תוכננה כקריית תרבות שחוצה מוקדים מרכזיים בעיר; היה בה מוזיאון, בית קולנוע שלימים הפך להיכל תרבות, מוזיאון 'בית ריבק' וכיום פועל גם אודיטוריום. בתכנון המקורי, שביל הליכה ירוק ומוצל קישר בין אזור המוזיאון לאזור שהיום הוא קניון בת-ים והספרייה העירונית. כשחקרה את היסטוריית השכונה הבינה כהן-שניידרמן את הפוטנציאל המצוי במרחב שינגיש ויקרב בין מוסדות התרבות השונים לתושבים והמבקרים.
ספרי לנו קצת על היוזמה טיילת תרבות. מה הרעיון מאחוריה?
"בשנות החמישים והשישים, עבדו עם המטאפורה הזאת שעולים לרגל אל התרבות ולכן מיקמו אקדמיות בראשי ערים, בראש גבעה והר וגם את מוזיאון בת-ים שמו בראש ההר, ברמה. המשמעות המצערת היא שהרחיקו את מוסדות התרבות מלב העיר, מהחיים העירוניים השוקקים".
"כשהתחלתי להסתכל על המפות, תצלומי האוויר ופשוט ללכת ולחקור את השטח ברגליים, הבנתי את הפוטנציאל שיש לחיבור בין שכונות רמת יוסף לרמת הנשיא. חשבתי על זה שמדברים בבת ים המון על הטיילת, על הים כדבר המרכזי שיש לעיר להציע לתושבים שלה ולתושבי הערים הסמוכות. הבנתי שהיא יכולה להציע טיילת נוספת, טיילת התרבות".
איך את רואה את חזונך?
"הפנטזיה שלי היא שמישהו הולך להצגה בהיכל התרבות, יוצא ממנה ויש שביל שמזמין אותו ישר להמשיך למוזיאון לבדוק איזו תערוכה אפשר לראות, בית קפה לשבת אחרי ההצגה או קונצרט קטן בפארק. הציר הזה בעיניי הוא פוטנציאל אדיר לתיירות פנים ותיירות חוץ. יש דוגמאות מדהימות מהעולם לפארקים אורבניים שהעירו לחיים שכונות שלמות, אבל אני לא מכירה שום מקבילה לזה בישראל".
"החלום הכי גדול הוא להשאיר את המרחב הזה כקריית תרבות והמחשבה איך אמנים גרים בשכונה ולא רק מציגים בה. הרבה פעמים 'משתמשים' באמנים כדי לייצר כל מיני תהליכים של פיתוח עירוני. הם באים למקום, מתחילים לייצר סצנה ואז דוחקים אותם החוצה. אני חושבת שיכול להיות מדהים אם היזמים השונים שבונים היום בשכונה היו מסבסדים דירות לאמנים, כדי שהם יוכלו לגור בה ולהיות חלק ממה שיוצר ומשמר את האופי שלה כמרחב תרבותי".
ואיך את רואה את זה קורם עור וגידים כיום?
"אנחנו עושים המון טסטים מקומיים, למשל היה פרויקט בחסות מנכ״לית העיריה של התערבויות זמניות (placemaking) של אדריכלים ומעצבים במרחב הציבורי. אנחנו בודקים איך אפשר לאט-לאט לפתח את השכונה, החל מלהעביר מעבר חצייה מול המוזיאון, כדי שאנשים ייצאו ממנו ויוזמנו להמשיך ולראות מה קורה מעבר לכביש, יש פסל ציבורי בשיתוף פעולה עם 'מפעל הפיס' שאמור להיווצר עם אופי אינטראטיבי משחקי, מגרש ספורט שהיה מאוד מוזנח הולך להיות מעוצב מחדש באופן מאוד עכשווי ופאנקי. נוסף ציור קיר שהובלנו ביום המעשים הטובים של צייר בשם בועז סידס ('Untay') על קיר המרכז המסחרי. אלה הן התערבויות קטנות שלאט לאט יניעו ויאירו את השכונה ואת הציר הזה".
"יש המון דברים שצריך ללמוד בעדינות, תוך כדי ניסוי וטעייה לפני שעושים מהלכים מאוד חדים. אני חושבת שהרבה פעמים דווקא ההתערבויות הקטנות, האקספרימנטליות, חושפות את הבעייתיות בדברים וגורמות לנו לחשוב עליהם בצורה יותר מעמיקה. אני מקווה שיהיה רגע מכריע שיאפשר תכנון ומימוש של הפוטנציאל העצום שטמון שם".
אולי יעניין אותך גם...
