אלעזר טמנו מביא את השורשים שלו אל הצלחת והגלריה

חלקכם מכירים אותו מהמסך הגדול בתוכנית הבישול 'המסעדה הבאה של ישראל', כשחשף אותנו לאוכל האתיופי בפריים טיים. אבל לא רק אל הקולינריה הוא מביא את השורשים שלו, גם באמנות. את רוב הימים שלו הוא מבלה במסעדת 'ג'ורג' ג'ון' הנחשבת, שם הוא מתפקד כסו-שף. אחרי המשמרות תמצאו אותו כנראה בסטודיו הביתי שלו מצייר. "כשאני מבשל ועולה לי רעיון לציור, אני כותב אותו כדי לא לשכוח, מגיע הביתה ומבצע, גם אם אני אחרי 12 שעות שעבדתי על רגליים".

מה אתה יותר טבח או אמן?

"השאלה הזו תמיד הייתה קשה, כל תקופה יש לה תשובה אחרת. בגלל שאני מתעסק בשניהם כל החיים, בצורה מאוד אינטנסיבית וחשוב לי להתפתח וללמוד בשני התחומים, כל פעם אני מגדיר את עצמי שונה. אני יוצר מגיל 4 ובגיל 16 נכנסתי לראשונה למטבח, מאז עבדתי במטבח מקצועי, צבאי, בתי קפה ומסעדות. עד לא מזמן לא חשבתי להתפתח בתחום האוכל, רציתי להתפרנס ולהרוויח כסף כדי לקנות צבעים. עם הזמן הבנתי שאוכל זה עוד מדיום בו אני יכול ליצור".

איפה שני העולמות נפגשים?

"השניים הם מקומות של יצירה עם סטנדרטים גבוהים. כשאני מגלף בחומר, בדרך יש הרבה כישלונות ועד שמדפיסים לא מבינים מה קורה בגלופה. לא כמו קנבס שאפשר להעביר שכבת צבע ולתקן, שם אין מקום לטעויות, זה דורש ריכוז וזמן, אבל אני עושה את זה בשלווה ובשקט. לעומת זאת, המטבח הוא מקום הרבה יותר אינטנסיבי ובלחץ גבוה. הקיצוניות בין העולמות מתחברת לי. נוצר מיקס של ציור ואוכל, זה פשוט משתלב לבד, אני רוב היום מבשל וכשאני הולך לצייר המחשבות באופן טבעי יוצאות לאוכל ולזהות השחורה שלי".

העולמות מתמזגים גם על הנייר, עם סדרת הדפסי אנג'רה, בה טמנו חותם בצבע באמצעות האוכל עצמו. "תקופה מאוד ארוכה, כשהתחלתי לחקור את המטבח האתיופי ולהביא את זה למקום שלי, במשך שנתיים למדתי להכין אנג'רה, על בסיס שבועי. זה תהליך מורכב שכולל החמצה, התססה, המתנה  וטיפול במשך שלושה ימים. רק אחרי שנה יצא לי משהו שאפשר לקרוא לו טוב. זה נוצר תוך כדי טסטים, באותה תקופה נשארתי עם הרבה ניסיונות ולא ידעתי מה לעשות איתם. בהתחלה יצרתי כל מיני פרורי אנג'רה, אבל עדיין נשאר לי כמות ופתאום חשבתי שאפשר להכניס את זה גם לאמנות. התחלתי לעשות הדפסים, מיצגים, מוביילים של אנג'רות מיובשות וגופי תאורה, מתוך צורך לא לזרוק אוכל".

ההדפסים שלו נעשים בטכניקת גילוף לינולאום, בו הוא גורע מן החומר ומטביע את הדוגמה שיצר. הוא משתמש באלמנטים מהתרבות האתיופית והמטבח בפרט; הקומקומים של הקפה בולטים כמו בציוריו של אנדי וורהול, הלבוש המסורתי, מסרק האפרו וכמובן, גוון חום-אדמה ששולט בכל יצירה. "בעבר הייתי מצייר עם הרבה צבעים, לאט-לאט הבנתי שבא לי לעשות משהו מונוכרומטי. בחרתי בחום שמדבר על הזהות שלי וגורם לאימפקט חזק יותר. את הגלופות גיליתי לפני כארבע שנים והתאהבתי בזה. בדרך כלל מורידים הרבה מהחומר כדי שיראו קו נקי. אני פוצע את החומר, יוצר מעין קווקווים קטנים, להראות עבודת יד של אמן, טביעת אצבע. הדוגמה שנוצרת מזכירה דפוסים שרואים בהרבה מסכות ולבוש אפריקאי".

מה היית רוצה שנדע על התרבות האתיופית דרך העבודות שלך?

"כיוצר שמנסה לבטא את עצמו, כל מחשבותיי הן סביב איך אפשר לשנות את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר. כילד לא הכניסו אותי למועדונים, שוטר עצר אותי בדרך הביתה כי לא היו הרבה אתיופים בשכונה. פעם לא היו לי את היכולות לדבר, לא הייתי פתוח מספיק והיו לי רק את הכלים שלי. בציר הזמן זה התחיל מתסכול, הרצון להבליט ולהראות סיפורים כואבים. עם הזמן, עם חיבור יותר טוב לשורשים שלי, שיפור האמהרית, טסתי לאתיופיה, אני ממשיך לחקור וזה אוטומטית משליך ליצירות שלי. אני בעצמי לא הכרתי את התרבות הזו, אני חושב שאני צריך להראות את אותם סממנים שקיימים בכל בית אתיופי ולהקצין אותם במרחבים שאין בהם מספיק נוכחות אתיופית. אנשים סקרנים לדעת, לטעום ולהבין את האוכל האתיופי. דרכו אני מספר חוויה אישית וקולקטיבית. אבל ישראלים בורים לנושא הזה, שם יש דרך ארוכה לעשות כדי לתווך אותו לאנשים. יש חושים רבים שמעורבים; טעם, ריח, נראות, דעות קדומות לגבי זה. באמנות, מספיק שזה יפה ומסקרן וכל אחד יכול לקחת את זה למקום שלו".

לסיום, מה החלום הכי גדול שלך?

"להמשיך להגשים וליצור את הדברים שעוברים לי בראש. הייתי רוצה סטודיו-מסעדה שיעבדו יחד. חלל אמנותי שקשור לאוכל, לא גלריה שמוצר הסופי הנקי החלל הלבן, אלא דווקא דומה יותר לסטודיו שמשדר יותר אמת ואנשים".