המעצבים הישראלים שהצליחו מעבר לים מספרים איך עשו זאת – חלק א'

שישה מעצבים שהתמקמו בצד השני של הגלובוס בחברות עיצוב נחשקות, חולקים את החוויות שלהם ומגלים מה יש בנו, הישראלים, שמייחד אותנו כל כך

חלום על עבודה בחוץ לארץ משותף לאנשים רבים, במיוחד כשזה נוגע לתחום העיצוב בו אפשרויות העבודה בתעשייה מוגבלות וקודקוד הראש כמעט ומלטף את תקרת הזכוכית המקומית. למעבר שכזה יתרונות רבים, הוא חושף אותך למתודות עבודה שונות ומעניק כלים מקצועיים להמשך הדרך. מלבד הצמיחה התעסוקתית, עבודה מעבר לים הינה הזדמנות להכיר עולם חדש ולהנות מתרבות שונה וממכלול חוויות בלתי נשכחות. שוחחנו עם מספר מעצבים שארזו את חפציהם בעקבות עבודת החלומות שלהם, הם סיפרו על הניסיון, האתגרים, המכשולים והדרך שעברו.

ניצן דבי, טוקיו, נאוטו פוקסוואה
דבי על שדרת אומוטסנדו בטוקיו, צילום באדיבות ניצן דבי

מעצבת: ניצן דבי

סטודיו: נאוטו פוקסוואה, טוקיו

 

את המסע ליפן החלה ניצן דבי בהגשת מועמדות למלגה מטעם ממשלת יפן, המיועדת לאנשים אקדמאים למחקר של שנתיים. זוהי מלגה אקסקלוסיבית, שבתחום האומנות והעיצוב נבחר מועמד אחד בלבד. ליפן היא הגיעה עם בן זוגה, נטולי ילדים אחרי תואר שני וניסיון בתעשייה "זהו תזמון המאפשר לחקור ולגלות מחוזות חדשים ותרבויות" אומרת לנו דבי.

 

לעבודת המחקר שלה היא ביקשה למנחה את מעצב העל היפני נאוטו פוקסאווה, אשר לימד במוסד, אך הדבר לא התאפשר והצמידו לה מנחה אחר. הוא הציע לה ללכת לקורסים נוספים מהמחלקה כדי להכיר מנחים ומעצבים נוספים. היא כמובן נרשמה לקורס של פוקסאווהלצד שבעים וחמישה סטודנטים נוספים. לפני תום הסמסטר הייתה צריכה לטוס לארץ לחתונה של אחותה וניגשה לפוקסאווה לבקש חוות דעת על עבודותיה. בשיחה נחמדה היא הראתה לו את תיק העבודות שלה "אזרתי את כל האומץ שלא היה לי ושאלתי אם במקרה מחפשים מתמחים בקיץ" בדיעבד היא יכולה להעיד, כי לא היו בסטודיו מתמחים ובטח לא זרים לפניה, אך הוא נענה לבקשתה.

 

עם סיום ההתמחות אזרה אומץ פעם נוספת ושאלה על המשך עבודה. הוא הסכים וכיום היא עובדת כמעצבת בכירה בסטודיו כבר מעל שש שנים. מדובר בסטודיו משפחתי, המונה עשרה עובדים בלבד ודוגל בגישה הוליסטית יפנית בה כולם עושים הכל; עיצוב, מזכירות, ראיית חשבון, אפילו ניקיון השירותים והגשת הקפה, הכל מתוך מחשבה שלכל דבר יש חשיבות ושבעתיד תוכל להיות מעצב עצמאי ולהכיר את כל העבודה שמסביב. כבר בתורנות ניקיון השירותים הראשונה שלה, הבינה את המנטליות השונה, כשמנהל הסטודיו הסביר לה איך מנקים "הוא התחיל בלפרט איך קוראים למוצר, למה קוראים לו כך, מהם הקווים העיצוביים ורק בסוף הסביר כיצד מנקים אותו בפועל".

היו דברים רבים שהבינה רק עם חלוף הזמן, בישיבות צוות לדוגמא, היה נהוג כי כל אחד מספר על עבודתו. "ניצלתי רגע של שתיקה רועמת ואמרתי את דבריי" דבי מספרת. בהמשך, גילתה כי מתוך כבוד לקולגות נוהגים לדבר על פי הוותק במשרד.

 

בחודש הראשון היא בעיקר עזרה בבניית מודלים ושרטוטים. לאחר חודשיים כבר קיבלה את פרויקט העיצוב הראשון שלה. במשך שבוע היא חשבה על רעיונות וסקיצות והציגה אותן לפוקסאווה, שאהב ובחר באחד מהם להוציא לפועל. במבט לאחור, גילתה כי הרעיון הראשוני לפרויקט נהוג להגיע מצדו של פוקסאווהוהמעצבים האחרים מפתחים את הסקיצה הראשונית שלו. "מבלי לדעת את הכללים, המזל שיחק לטובתי והוא אהב את זה".

 

פוקסאווה שומר על מספר מצומצם של עובדים ומראה מעורבות גדולה בתהליך "בדומה להנחיה בלימודים, המראים התקדמות שבועית למנחה. זה מהנה כי אתה חופשי ומתפתח, אך יש מישהו שמכוון ומלווה אותך."

 

העבודה בסטודיו דורשת רמת דיוק מאוד גבוהה "עושים מודלים על כל שינוי הכי קטן, ברמת החצי ס"מ בכיסא. אין דיבור באוויר, אם רוצים לראות ולבחון עושים מודל" היא מספרת "השתגעתי" רק בטווח של זמן אתה מצליח להבין כמה זה הכרחי לתהליך העיצוב "קצת כמו הורים, כשאתה בגיל ההתבגרות אתה מורד וכשאתה בשל אתה מעריך ומוקיר".

 

למי מכם שחולם ללכת בעקבותיה "במקצוע שלנו כדאי לעשות את הדברים הלא קונבנציונאליים, אם הייתי שולחת את הפורטפוליו למייל כלום לא היה קורה, לעשות את המעבר ולהיות בעשייה כי הדברים נוטים להתגלגל". היא מייעצת מניסיונה "חשוב למצוא את היתרון שלך, אני לא ניסיתי להיות יפנית, כי הם הביאו אותי לשם כדי להראות צד אחר, אבל כן לכבד את התרבות מקומית".

ניר זיגל, פורד
רכב פורד בתצוגה, צילום באדיבות ניר זיגל

מעצב: ניר זיגל

סטודיו: חברת פורד, לונדון

 

פרויקט הגמר של ניר זיגל זיכה אותו בתחרות רכב בינלאומית, אחד השופטים ייעץ לו להמשיך וללמוד תואר שני בתחום. כך, הגיע בעקבות העצה לרויאל קולג' האנגלי. לאחר שנתיים, פגש שוב בשופט בתחרות אחרת בה זכה גם כן. הוא הופתע לגלות כי הוא זוכר אותו מימים ימימה ומציע לו להצטרף לסטודיו של חברת פורד בלונדון. "עבורי זה היה אתגר משמעותי, גם מבחינת היכולות הנדרשות, הניסיון שצריך להשלים ובעיקר המון למידה מהמעצבים הבכירים והוותיקים שעזרו לי להתקדם ולהתפתח בתור מעצב."

 

זיגל עבד בחברות רכב שונות ביניהן LandRover, McLaren  ו- Ford, שם ממשיך לעבוד במחלקת העיצוב האסטרטגי וכשותף בהקמת מרכז פיתוח של החברה בתל אביב. מלבד היותה אחת החברות הגדולות והמרשימות בתעשיית הרכב, לפורד פורטפוליו מוצרים רחב "מרכב מיני קומפקטי עד למשאית סמי-טריילר 18 גלגלים ורכבי ספורט, מה שהופך את העבודה למאוד מאתגרת ומאפשר להכיר לעומק את עולם הרכב."

 

הסטודיו התמקד בעיצוב דגמי העתיד של החברה וגיבוש השפה העיצובית לכלל מוצריה. "התחלתי בעיצוב המכונית מבחוץ, ועם הזמן צורפתי גם לפרויקטים של עיצוב פנים הרכב." הוא מציין. הסטודיו מנה צוות מצומצם והיה ממוקם רחוק מבסיס האם, דבר אשר העניק חופש גדול בעבודת העיצוב, אך היווה לפעמים אתגר "הרבה פעמים לא יכולנו לקבל פרויקטים בגלל הגודל הצוות הקטן ביחס למרכזי עיצוב אחרים של פורד וגם המגבלה הפיזית במקום ומחסור ביכולות מידול ודיגום היוו מכשולים נוספים." מספר זיגל.

 

בתעשיית הרכב יש חלוקת תפקידים ותחומי אחריות ברורים "בין אם זה העובדה שאף אחד לא רשאי לערוך שינויים בעיצוב חוץ ממחלקת העיצוב, או גבולות הגזרה המוגדרות של הטיפול בקבצים, במודלים ובהנדסה. יש הרבה יותר משמעת לגבי לוחות הזמנים ורמת הביצוע של הפרויקטים." מתאר זיגל "השיח הרבה יותר מאופק ממה שהייתי רגיל אליו בארץ, ישנה היררכיה יותר מקובעת בין מעצבים בדרגות השונות." למרות סטיגמת הקרירות הבריטית, זיגל מספר על צוות מאוד מגובש וקולגות שהפכו עם הזמן לחברים הטובים ביותר שלו "אנשים נהדרים עם חזון ומנטליות שמאד התחברתי אליה."

טיפ של אלופים

"אחד הדברים הכי חשובים בחו“ל היא התקשורת הבין אישית, לדעת איך לדבר עם אנשים. יותר מהכל צריך להיות חבר צוות טוב המסוגל לרתום אנשים למשימה ולעבוד עם מעצבים בסבלנות, סקרנות ואכפתיות."

אורי כהן, מרסל וונדרס
עובדים בסטודיו של מרסל וונדרס, הצילום באדיבות אורי כהן

מעצבת: אורי כהן

סטודיו: מרסל וונדרס, אמסטרדם

 

לאחר סיום לימודי עיצוב תעשייתי, אורי כהן צברה ניסיון כעצמאית בסטודיו לעיצוב מוצר, בו לקחו חלק בעיצוב שדה התעופה "רמון" שבתמנע וכמעצבת אצל אלכס פדואה. ב-2015 עברה כהן להולנד, תחילה החלה לעבוד בסטודיו NPK ובשנת 2017 המשיכה לסטודיו של מרסל וונדרס שבאמסטרדם. שם היא עובדת ומעצבת עבור בתי עיצוב מרשימים כמו Flos, Alessi, Louis vuitton, Moooi, Cappellini, Magis.

 

את דרכה בסטודיו הנחשק של וונדרס היא החלה בהגשת מועמדות פשוטה דרך אתר האינטרנט שלהם, אך גם התאמצה ומסרה ידנית את הפרוטפוליו המודפס. הליך הקבלה כלל שלושה ראיונות עם אנשים בדרגות שונות בסטודיו ומשימת בית, לעצב אובייקט נוסף לסדרת הקרקס של חברת אלסי. על בחירתה בסטודיו היא מספרת "הוא מאוד אקסצנטרי, לפעמים קשה לעיכול וזו כנראה הסיבה שהתחלתי להתעניין בו, משהו בי תמיד נמשך אל הלא צפו. למרות שבחיי הפרטיים אני אוהדת גם עיצוב שקט ומדויק העוקב אחרי צורך, הבחירה של מעצב לרדת מהתלם ולהתגרות במוסכמות עדין מרגשת אותי. העבודה בסטודיו מלאת חיים ולא צפויה, עם עליות וירידות, אין רגע דל. זה מאתגר ולא מתאים לכל אחד, בעיני זה נהדר."

 

בשנים שלה בהולנד למדה להעריך את העיצוב הרומנטי, בניגוד לסגידה הסקנדינבית עליה התחנכה. היא טוענת כי חייבים להשאיר מקום גם לחוסר סיבה בעולם העיצוב, למוזר, להומור ולפואטיות. כהן נותנת לדוגמא את הפרויקט של הסטודיו לחברת Baccarat. זהו שח מט מקריסטל, שהמלכה היא בעצם ואזה קטנה לפרח בודד "למה?" היא אומרת "כי אפשר".

הסטודיו מונה כחמישים עובדים "כמו משפחה גדולה" מתוכם בין 5 ל-10 הם חלק מצוות עיצוב המוצר. תהליך העבודה כולל סיעור מוחות ופיתוח רעיוני "כל שבוע אנחנו יכולים לקבוע פגישות עם האנשים הרלוונטיים בסטודיו, מהם נרצה לקבל פידבק או תמיכה. זה יכול להיות מעצב גרפי, מעצב פנים, מנהל אומנותי וכו'."

 

על העבודה לצד מעצב על כמו וונדרס היא מספרת "הוא אדם מרשים ומיוחד מאוד. מוביל את הסטודיו ואת Moooi כל כך הרבה שנים מבלי לתת לאופנה ולעולם החיצוני להשפיע עליו ונשאר נאמן לאידאולוגיה ולהשקפת העולם שהייתה לו עוד מימיו כסטודנט שנזרק מאיינדהובן." מלבד הבעלים של הסטודיו, וונדרס מתפקד כמנהל אומנותי ביחד עם גבריאלה קיאבה ומלווה את תהליך העיצוב. "לרוב אנחנו מנסים לרתום אותו רק לנקודות המשמעותיות בפרויקט כמו קונספט, אבל לפעמים אומרים שהוא כמו פרפר, הוא יכול להתעופף ופתאום לנחות לך על המחשב, להיכנס לרזולוציה של כפתור, או זווית הרגל של הכיסא. אין לו חוקים."

 

בשונה מהניסיון שלה בעבודה בארץ, גם אורי הבחינה בעבודה מאורגנת לצד תהליכים מוגדרים "זה לא פתרון בעיות על הדרך, שמתמודדים עם משהו רק כשהוא מול הפנים שלך כבר." יחד עם זאת לאותנטיות המאפיינת את הישראלים יש כוח רב, בעיקר כשמדובר בעבודה יצירתית "יש משהו בזרימה ובאימפרוביזציה הישראלית שמאוד משחרר."

 

לדורות הבאים היא מייעצת "תאמינו בעצמכם" עם כל הקלישאה שבדבר "כשהגשתי מועמדות בכלל לא הייתה משרה פנויה" האמונה בעצמה היא שנתנה לה את הכוח "בקיצור לנסות, לנסות, לנסות, מקסימום תצליחו."

בשבוע הבא, חלקה השני של הכתבה: המעצבים הישראלים בחברת הטכנולוגיה Dyson, בסטודיו לעיצוב Layer ובחברת הרכב מזארטי, יש למה לחכות!

יש לכם רעיון? מחשבה? סיפור שתרצו לספר לנו? ~> כתבו לנו

אולי יעניין אותך גם...