ארץ, עיר: 6 תערוכות לסוף השבוע שמתעסקות בקשר שבין אדם למקום

רְאִי, אֲדָמָה, בלהה ברג וכליל ווקסלר, גלריה אלפרד:

דואט בין דורי של אם ובת שעוסקות, כל אחת במדיום משלה, בשבר הגלום בארץ כאדמה וכבית מנקודות מבט אישית ולאומית. השתיים מתייחסות לזיכרון העבר הקדום והקרוב ולניסיונות לשמר באדמה ובחומר. ברג מציגה עבודות בשמן וזפת על בד העוסקות בשבר ובהתפוררות הנוף המשמש כאלגוריה לשבר החברתי והפוליטי כתוצר של התנהגות אנושית שתוצאותיה מביאות לכדי אובדן, הרס וכליה. ווקסלר, לעומתה, מציגה שנדלייר עשוי סוכר, זפת ופריטים מהמוכן שתלויה מהתקרה ומתחתיה בור שנפער ברצפה. יצירתה מסמלת את זיכרון בית סבתה ומנכיחה את המפגש בין המורשת והפאר האירופי לבית הפרובינציאלי באשקלון על האובדן וVשכול שסבב אותו. המיצב מהדהד את נוכחות הבית ובה בעת מעורר תחושה של קריסתו הפוטנציאלית.   .

אוצרת: נורית טל-טנא.

נעילה: 30.3.24. 

חצר פנימית, תערוכה קבוצתית, בית הנסן:
התערוכה שמה דגש על הקשר הבלתי אמצעי בין פנים וחוץ ומתארת את האופנים שבהם הנמצא בחוץ נכנס פנימה אל בין קירות הבית ומזכיר לשוהים בו שהטבע ממשיך להתרחש שם. בתהליך העיצוב של חפצי בית, יש התייחסות לטבע כמו שהוא אבל גם עיבוד שלו בתהליך אנושי ושימוש במוטיבים ממנו. המציגים בתערוכה אוספים ממצאים חומריים או זכרון נופים מן החוץ ומכניסים אותם אל הסטודיו.

משתתפות ומשתתפים: אופל גלילי ויטורי, בועז אהרונוביץ׳, דורית פרוביזור, הגר אופק, טליה שאנון מוזס, יובל בוכשטב, מאירה קלנדר, סטודיו Yarnatak: מריה פייגין וגאיה בלורי.
אוצרת: רוני יחזקאל.
נעילה: 11.5.24.

ארץ אחרת, יעל סרלין, טרקלין האמנות בית עלמא:  

תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של האמנית יעל סרלין היתה אמורה להפתח ב 7.10 במוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה שבקיבוץ ברעם. הקיבוץ, וכן המוזיאון, פונו בעקבות האירועים וכעת, התערוכה מתארחת בתל אביב בתקווה שבהמשך יתאפשר להציגה גם בקיבוץ. העבודות בתערוכה עברו קריאה מחדש בראי אירועי הזמן הזה, והפכו לסיפור של יישובי הצפון שלא ניתן להתגורר בהם כעת. סרלין בוחרת להמחיש את מה שאירע באמצעות תלייה של העבודות בתערוכה תוך שימוש בארבעת כיווני הגלריה צפון-דרום-מזרח-מערב. תיבת נגינה מקבלת את פני המבקרים  ומנגנת את מילות השיר "אי שם מעבר לקשת" שנכתב בהשראת הכיסופים לארץ ישראל ובהקשר של התערוכה הופך לתחזית נבואית הקשורה קשר הדוק לתחושת הגלות מביתם שנכפתה על תושבי הצפון.

אוצרים: אבי איפרגן ומיטל מנור.

נעילה: 17.5.24.

הבלוק, תערוכה קבוצתית מתוך אוסף הארץ, גלריה מינוס אחד:

התערוכה עוסקת ברשת הקשרים שבין האדם ל"מקום" ספציפי – השכונה העירונית בישראל. הדימוי של הבלוק והשכונה והעיסוק בהם כטריטוריה בעלת תפקיד בהיסטוריה הפרטית והכללית נמצאים ביצירתם של אמנים בעיקר החל בשנות ה-90, ובמיוחד, אך לא רק, בשדה הצילום. היצירות מביאות את מראה הסביבה היום-יומית, הסתמית, חסרת הזהות, שהיא פעמים רבות אפרורית ומוזנחת; אבל נקודת המבט הייחודית של היוצר, הופכת אותה ל"מקום" האינטימי והמוכר שהיא. סיפורה של השכונה הישראלית מעיד יותר מכל על הכוח של החיים לפרוץ מתוך הפער שבין קונספציה ובין מציאות ולעצב את המקום ואת סיפורו מחדש. התערוכה מתייחסת לנקודת המפנה הזאת ומעוררת מחשבות על המשמעות של סביבת המגורים, על חלקה ביצירת קהילה ועל ביסוס רגשות הזדהות ושייכות.

הבלוק, תערוכות שהות, חיים סוקול – ציפור על אדן החלון | יאשה רוזוב – חדר בריחה, בית ליוולינג:

חיים סוקול ויאשה רוזוב, חלקו גורל משותף כששהו ברזידנסי "הבלוק" שהתקיים בבית ליוולינג בשנה שעברה. השניים שהו ב"דירה לדוגמה" שם עסקו במרחב הממשי והמדומיין שבין האישי לאזרחי. התקופה בה נוצרו העבודות נחלקת לשניים: בתקופת המחאה והשיבושים החברתיים והתפקודיים שנלוו אליה ובתקופה שלאחר אירועי השבעה באוקטובר – ימים שמערבבים מחדש את האישי והאזרחי באופן שונה מכל מה שהכרנו עד כה. סוקול שואל שאלות של הגירה, פליטות ועקירה שראשיתן בחוויותיו האישיות אך כאן הן לובשות היום ממד לאומי וקולקטיבי. עבודותיו של רוזוב ביקשו במקור לעסוק בשאלות הנוגעות במרחב הציבורי כמקום שבו האזרח ממושטר, מוגדר ונשלט אבל הן קיבלו ממד אישי, המתבטא במפגש עם המרחב הביתי שבו הן מוצגות. עבודותיו מערערות את תחושת הביתיות המוכרת ומעלות שאלות אודות האיומים והסכנות שעשויים להפוך את הבית למרחב לא בטוח.

אוצרות: שירה לוי בנימיני, ענת לוי.

נעילה: 25.5.24.

Welcome Home / Come Home, נלי אגסי, מוזיאון על התפר, פתיחה הערב: 

עבודת הניאון של אגסי נוצרה במקור עבור שדה תעופה בשיקגו, ועוסקת בחוויות אישיות וקולקטיביות של הגירה, געגועים ומורכבות המושג "בית". בהזמנת המוזיאון, ותחת רשמי ה-7 באוקטובר, יצרה אגסי גרסה מוקטנת שלה. במיקומה ובעיתוי הצגתה הנוכחיים, על רקע תודעה מוצפת במראות הרס של בתים נטושים, שרופים ומופגזים, נטענת כתובת הרפאים המרצדת על הקיר במשמעויות ובהקשרים אחרים. כמו שלט דרכים מקולקל, היצירה מהבהבת לסירוגין, כך שהאותיות "Wel" מבליחות ונעלמות, ונותרות המילים "come home" כהבעה של משאלה או תקווה הנשארת תלויה בחלל. נדמה שהעבודה לוכדת יותר מכל את אזור הדמדומים של החטופים: היא מתפקדת באופן אסוציאטיבי כקריאה נואשת, מייחלת-דורשת, להחזרתם, המכילה בתוכה את נחמת השיבה של מי שכבר שוחררו, ובה בעת כביטוי לנוכחותם הנעדרת, שאינה נותנת מנוח.

אוצרת: ד"ר שיר אלוני יערי.

עד החזרת כל החטופים.