את הפרס המכובד ביותר בתחום קיבל יממוטו בזכות השפה האדריכלית שפיתח שמטשטשת גבולות ומטפחת את חשיבותן של קהילות בתוך וסביב המבנים שהוא מתכנן
ריקן יממוטו הוא זוכה פרס פריצקר לאדריכלות לשנת 2024
אדריכל ריקן יממוטו הוא הזוכה בפרס פריצקר לאדריכלות לשנת 2024. יממוטו הוא חתן הפרס ה-53 במספר והתשיעי היפני. הוא נולד בבייג'ינג, סין ומתגורר ביוקוהמה שביפן. הקריירה של יממוטו מתפרשת על פני חמישה עשורים והפרויקטים שלו, החל מבתי מגורים לדיור ציבורי, בתי ספר, אוניברסיטאות, מוסדות ציבור ותכנון ערים נמצאים ביפן, סין, קוריאה ושוויץ. בין עבודותיו החשובות: אוניברסיטת נאגויה זוקיי ביפן, נמל התעופה של ציריך וספריית טיאנג'ין בסין.
"יממוטו ידוע כמי שמייצר שפה אדריכלית חדשה שלא נועדה רק למגורים אלא יוצרת קהילות של אנשים במטרה שיחיו יחד" אמר טום פריצקר, יו"ר קרן Hyatt נותנת החסות לפרס. "עבודות האדריכלות שלו מחוברות תמיד לחברה, מטפחות רוח של נדיבות ומכבדות רגעים אנושיים".
ואכן, יממוטו, שידוע כמי שמוביל ומעודד את ערכי הקהילה והשיתוף במרחב האדריכלי, מגדיר קהילה כ"תחושת שיתוף במרחב אחד". בחייו האישיים והמקצועיים ועל ידי אימוץ השפעות בינלאומיות ואדריכלות מודרניסטית, פועל יממוטו רבות למען גישור בין תרבויות, קישור בין היסטוריות וחיבור אנשים בני כל הדורות. "בשבילי, להכיר במרחב מסוים זה להכיר בקהילה שלמה שנמצאת בתוכו" אומר אדריכל ריקן יממוטו. "אנחנו עדיין יכולים לכבד את החופש של כל פרט בקהילה ובו בזמן את החיים יחד במרחב אדריכלי".
על ידי בחינה מחדש של גבול כמרחב, מחייה יממוטו את הסף שבין חיים פרטיים וציבוריים, ובאמצעות אזורי מפגש הוא מייצר ומדגיש את הערכים החברתיים החשובים לו כל כך בכל פרויקט. בין אם מדובר בפרויקט בקנה מידה קטן או גדול, הדגש של יממוטו תמיד מושם על החיים וההתנהלות שהוא ממסגר בתוכו. השקיפות המבנית שחוזרת הרבה בפרויקטים שלו מאפשרת למשתמשים בפנים המבנה לחוות את הסביבה שמעברו בעוד שעוברי האורח מרגישים תחושת שייכות ולו רק תוך מעבר לידו. באמצעות השקיפות וטשטוש הגבולות הוא מציע בעצם המשכיות של הנוף הקיים באמצעות ולמרות המבנה הבנוי.
בכל מבנה שלו רואה יממוטו בראש ובראשונה את חווית המשתמש. במוזיאון יוקוסוקה לאומנות למשל, בעוד שהכניסה המתפתלת מזכירה את מפרץ טוקיו ואת ההרים הסמוכים, רבות מהגלריות התת קרקעיות מספקות למבקרים חוויה בלתי אמצעית במרחב שבין המבקר לאמנות המוצגת בהן ובין המבקר למבקרים בחללים סמוכים.
אחד הדברים החשובים בערי העתיד לפי יממוטו הוא ליצור תנאים שיאפשרו יותר ויותר הזדמנויות לאנשים להיפגש ולתקשר. את זה ניתן יהיה לעשות באמצעות טשטוש הגבולות בין פרטי וציבורי. "הוא אדריכל מרגיע שמביא כבוד להתנהלות היומיומית של המשתמשים במבנה" קבע חבר השופטים. ואכן, את המרחבים שהוא מתכנן הוא מתאים לצורכי העתיד תוך שהוא מאפשר לחיים לשגשג בתוכם.
כך למשל, תחנת הכבאות השקופה של הירושימה בתכנונו שעשויה חזית וקירות זכוכית באופן שעוברי אורח ומבקרים מוזמנים להביט אל האטריום הפנימי ולצפות בפעילות הכבאים. כך, בעצם הם מתוודעים אל עובדי הציבור שמגנם עליהם תוך כדי ההתנהלות השותפת שלהם בתחנה.
את בית העירייה בפוסה שבטוקיו תכנן יממוטו כשני מגדלים, ולא אחד גבוה, במטרה שישתלב נכון יותר בשכונה שמסביב. בסיסם הקעור מזמין את המבקרים לנוח בעוד שגג ציבורי ירוק ומפלסים נמוכים המיועדים לתרחישים גמישים, הופכים את הבניין לשטח פעיל וזמין לכל תושבי העיר.
דוגמה נוספת היא אוניברסיטת מחוז סאיטאמה שבקושיגאיה שמורכבת מתשעה בניינים המחוברים ביניהם באמצעות טרסות שהופכות לשבילים המובילים למבנים שקופים שמאפשרים נוף פתוח גם מכיתה אחת לאחרת וגם בין הבניינים. כשהמבטים בלתי אמצעיים נוצרת אחווה המעודדת מערכות יחסים בין סטודנטים בכל בניין ובין סטודנטים הלומדים בבניינים שונים. אותה אחווה האופיינית כל כך ליממוטו ושאותה הוא מרומם יותר מכל במבנים יפהפיים ומעוררי השראה שלו.
אולי יעניין אותך גם...
