קבלו את אסמבל: קולקטיב האדריכלות והתכנון מהמרתקים בעולם

לרגע מסוים, נראה קולקטיב אסמבל ככזה שהופיע בתכניית ועידת האדריכלות שהתקיימה באילת בשבוע שעבר. לאחר זמן קצר הוא הוסר מרשימת המשתתפים, כנראה בשל בעיות טכניות כאלה או אחרות. אותנו זה בהחלט העציב כי מאוד ציפינו לשמוע את חבריו. אחרי הכל, הם מביאים משהו שונה ואחר אל סצנת האדריכלות ההישגית המאפיינת את ימינו.

העשור האחרון הוא, בין השאר, העשור של הקבוצות – בתחומי האמנות, העיצוב והעסקים. ממש לא מזמן, העלינו כאן ב LEGIT כתבה העוסקת כל כולה בקולקטיבים של אמנות בהקשר של תערוכה חדשה שנפתחה בבית העיר בתל אביב. עם זאת, בעולם האדריכלות, קולקטיב הוא עדיין תופעה נדירה, וזוהי עוד סיבה לספר את סיפורו של קולקטיב הלא-רק-אדריכלות המעניין בעולם.

קבלו את שמונה עשר חברי קולקטיב אסמבל (Assemble Collective), כנראה הדבר המעניין ביותר היום בעולם האדריכלות והתכנון, בכל הקשור להגדרה מחדש של מקצוע האדריכלות ולתפישת מקומו ותפקידו של האדריכל בחברה. רובם למדו אדריכלות, אחרים עיצוב תעשייתי וחלקם נטולי השכלה מקצועית. הם חיים ופועלים במשרד שפתחו לאחרונה במזרח לונדון ועובדים על פרויקטים ברחבי בריטניה, חלקם ביוזמות עצמאיות וחלקם פרויקטים מוזמנים, עליהם הם מקבלים החלטות באופן דמוקרטי ושוויוני לחלוטין.

בעולם התכנון הנוכחי, מהווים אסמבל דוגמה מרעננת ומעוררת הערכה לעומת מערכות התכנון שבהן מתקיימת היררכיה ברורה המורכבת מבעלים, ראשי פרויקטים, אדריכלים וותיקים, אדריכלים צעירים העוסקים בתבניות אחידות של פרויקטים – יזמים, עיריות, תכניות מתאר, וועדות והסחבת הבלתי נמנעת. חברי הקולקטיב, לעומת אלו, מציעים אופציה שונה של פעולה. הם עוסקים בפרויקטים בקנה מידה אנושי, שברובם מתפתחים תוך כדי שיתוף פעולה עם הקהילה המקומית, ובסופו של דבר נוגעים ומשפיעים באופן ישיר על האוכלוסייה.

חתרנים שחיים בסרט

רשמית, החל קולקטיב אסמבל לפעול בשנת 2010, עם פרויקט ראשון שנקרא Cineroleum. חברי הקבוצה לקחו תחנת דלק נטושה במזרח לונדון ובשיתוף למעלה ממאה מתנדבים ותושבי השכונה, הפכו אותה לבית קולנוע פופ-אפ שהפך למרחב ציבורי ותרבותי. הקולנוע החדש עשוי כולו מחומרים תעשייתיים ממוחזרים שנתרמו למטרת הפרויקט. ההשראה לעיצוב המבנה, התבססה על תקופת הזוהר של בתי הקולנוע עם פרשנות עכשווית: אלמנטים אדריכליים קלאסיים כמו עמודים יוונים עוצבו מפיגומים, המושבים הורכבו מכיסאות בית ספר מעץ וחזית המבנה הוקפה בווילון תעשייתי כסוף בהשראת וילונות של ארמונות מפוארים.

״בין אם מה שאנחנו עושים הוא אמנות או לא, זה מעולם לא היה הדבר החשוב מבחינתנו" אמרה פלומה סטרליץ׳, נציגת הקולקטיב בראיון לאתר הגרדיאן "אנחנו מעוניינים לעשות עבודה טובה, ולפעמים זה אומר לפעול כאדריכלים, לפעמים זה אומר להיות אמנים, לפעמים אנחנו אקטיביסטים ואפילו שרברבים. אנחנו מאמצים את הכלים שאנחנו צריכים להשתמש בהם כדי לטפל במצבים באופן היעיל ביותר מבחינתנו. הפרויקט הוא שמכתיב את סוג העשייה שלנו. כשאתה מעמיד את עצמך בתפקיד האדריכל, לעתים קרובות זה יוצר מחיצות בינך לבין המקום והאנשים שאיתם אתה עובד. ניסינו תמיד להימנע מהמחסום הזה, גם בעצם העובדה שאנחנו אומרים שאנחנו לא אדריכלים, וגם דרך התנועה שלנו בין תחומי עשייה שונים״.

ציון דרך משמעותי בהתבססות הקולקטיב היה בחודש דצמבר 2015 עם זכייתם בפרס טרנר היוקרתי והנחשב. לראשונה בהיסטוריה של הפרס, המוענק מדי שנה מאז 1984 לאמנים בריטים מתחת לגיל חמישים, זכה בו קולקטיב, ויתירה מכך: קולקטיב שעיסוקו אינו בתחום האמנות במובן המקובל של ההגדרה. ״הפרויקט מצטיין בחדשנות בכל הנוגע לתכנון עירוני ופיתוח" נימקו השופטים "חברי הקולקטיב מתבססים על מסורות אמנותיות ויוזמות קולקטיביות המתנסות באמנות, עיצוב וארכיטקטורה. בכך, הם מציבים מודלים אלטרנטיביים לאופן שבו חברות יכולות לפעול. הדבר מוכיח את החשיבות של פרקטיקה אמנותית כמנוע לשינוי חברתי בנושאים בוערים״.

את הפרס קיבל הקולקטיב על פרויקט Granby Four Streets יוצא הדופן בתחום ההתחדשות העירונית שנשלט בדרך כלל על ידי כוחות הנדל״ן. שכונת גרנבי, שבדרום ליברפול ״נהנתה״ במהלך השנים ממוניטין מפוקפק של אזור מבודל אתנית, שבו הקהילה השחורה המקופחת ביותר בהיסטוריה של בריטניה. למרות התאחדות תושבי השכונה ומספר הצעות של תכניות פינוי-בינוי ושל התחדשות עירונית, דבר לא יצא אל הפועל עד שבשנת 2012 החליטה קבוצה של תושבים לפתוח קמפיין חדש לפיתוח השכונה במטרה למצוא דרך לשפץ את הבתים ולשפר את מצב הרחובות.

אחת החוזקות של פרויקט הייתה שחברי אמסבל לא התיימרו לתכנן את השכונה מחדש ולהגיד מה נכון ומה צריך לעשות בה. הם לא הציגו הדמיות מיופייפות עם פנטזיות בלתי מציאותיות. הם יצרו סוג של התחדשות עירונית אותנטית, בזיקה אמתית עם התושבים. בדרך כלל, תהליכי התחדשות עירונית, הנעשים תוך שימוש מאסיבי בבולדוזרים, דוחקים את התושבים הוותיקים על ידי אוכלוסייה מבוססת, אבל במקרה הזה, ההתחדשות לא באה על חשבונם. זהו לבטח מהלך שאינו מובן מאליו בעולם התכנון. ״חברי הקבוצה היו היחידים שישבו והקשיבו לתושבים, ולאחר מכן תרגמו את החזון לשרטוטים ולמודלים ולבסוף למציאות״ סיפרה ל'גרדיאן' אריקה רושטון, חברת ארגון התושבים בשכונה ״הם הקשיבו לבעיות שלנו והציעו לנו פתרונות מעשיים וברי ביצוע, שיכולנו לבצע בכוחות עצמנו״.

חברי הקולקטיב נכנסו לתמונה במקביל למכרז שפתחה העירייה לחידושם של מספר רחובות בשכונה. הקולקטיב, שניסה לעודד כמה שיותר מעורבות, עבד עם קבוצת תושבים ממש בתוך הבתים הנטושים במגוון רחב של אופני פעולה, בין אם בשיפוץ ובין אם בפתרונות בעלי אופי אמנותי. יחד, טיפחו יוזמה אישית ותושייה ונתנו לתושבים הכשרה בכל מה שנדרש בתחומי הבנייה והתיקון. במילים אחרות, חברי הקולקטיב ניסו והצליחו להפיח חיים בשכונה שאיש כבר לא האמין ביכולתה להשתקם. בכך, הם אכן הפכו אותה למקום שטוב יותר לחיות בו ובייחוד מקום שמעורר גאווה מקומית בתושביו.

אלטרנטיבה חשובה
עולם התכנון והאדריכלות מתעסק היום יותר ויותר בעירוניות, בשאלת עתיד הערים וביכולת שלנו לתכנן ערים שבהן גרים ועובדים מיליוני אנשים (מכל הגילאים ומשלל מוצאים אתניים) לצד איכות חיים גבוהה ושוויונית. מצד שני, אנחנו נמצאים בעידן שבו אדריכלים רבים הופכים למותגים (ראו ערך: פרנק גרי, נורמן פוסטר, ביארקה אינגלס, סנטיאגו קלטרווה ועוד), ובתוקף מעמדם האיקוני נדמה שהם יודעי כל. חלקם אולי שכחו את תפקידם המקורי שהוא לדאוג ללקוחות שלהם – בני האדם החיים באותן ערים.

חברי קולקטיב אסמבל מאמצים גישה הפוכה לזו השלטת בקרב הסטארכיטקטים (האדריכלים הכוכבנים) ומעצבי העל: אין ביניהם נציג בולט אחד ואיש מתוכם אינו מוכר באופן מיוחד. זו קבוצה שעובדת בשיתוף פעולה מלא, כאמור ללא היררכיה, כיאה לקולקטיב אמתי. עדיין, יש כמובן לסייג ולומר – עדיין. יש גם לקוות שהקבוצה, שטרם מלאו לה עשור, תצליח לנווט בין הצלחה לבין אידיאולוגיה.

סטודנטים לאדריכלות בישראל שומעים הרבה מהמרצים שלהם על חשיבות המקצוע ועל האחריות העצומה שיש לאדריכל על חיי בני אדם ועל הסביבה. העוצמה שבה המרצים מדברים על אחריות ועל אכפתיות סוחפת, אבל עם תום הלימודים מגיע המפגש עם שוק העבודה, והוא מציב מראה אחרת לגמרי בפני האדריכל הצעיר. אתה קם בבוקר, הולך למשרד ויושב מול מסך המחשב עד הערב. האדריכלים הופכים לשרטטים, עובדים שממלאים פקודות ואינם פוגשים את האנשים שיגורו ושיעבדו במבנים שהם מתכננים. בתקופה שבה ״לעשות שינוי חברתי״ היא או אמירה שחוקה או סוגיה שכלל אינה חלק משיח האדריכלות, קולקטיב אסמבל מציע אלטרנטיבה חשובה ועושה את זה נפלא. השאלות הבלתי נמנעות הן כמה זמן הוא ישרוד וכמה זמן יעמדו חבריו בפני פיתויי ההצלחה המסחררת והכסף הגדול.