לסרט הזה מגיעים לפחות שני פרסי אוסקר

כבר בשוט הפתיחה של סרט הביכורים העוצמתי והמדובר שלו כבמאי, דריוס מרדר מכניס אותנו אל התודעה של גיבורו רובן (ריז אחמד בתפקיד חייו). הוא עושה זאת בכך שהוא משמיע לנו את העולם דרך אוזניו.

אנחנו פוגשים את רובן כשהוא יושב על במה, מולו מערכת התופים שלו ומעיניו ניבט מתח שסיבתו לא ידועה. הסאונד שהוא שומע עמום במעט, רצוף חריקות מתכתיות, צורם, האם זוהי המוסיקה שמגיעה מקדמת הבמה או הפרעות שהן תוצאה של ליקויים בשמיעתו? האלמנט הזה, של כניסה אל שמיעתו של רובן, ילך ויתהדק ככל שיתקדם הסרט והוא אחד מכלי הבימוי האפקטיביים ביותר בהם נתקלתי לאחרונה בסרט, כל סרט. עד כדי כך אפקטיבי שלרגעים השימוש המדויק בכלי הזה גורם לך כצופה לחוש כאילו אתה 'לובש' את דמותו של רובן. בין שלל הפרסים להם מועמד הסרט בטקס האוסקר המתקרב, עבור פרס הסאונד מפיקי הסרט כבר יכולים לתלות את המדף.

רובן הוא מתופף רוק מטאל שנמצא בעיצומו של מסע הופעות עם לו (אוליבה קוק), זוגתו היפה, שהיא גם שותפתו המוסיקלית. בין רגעי האהבה הפוטוגניים שלהם בטריילר הארוך לבין ההופעות על הבמות החשוכות, נוחתת על רובן ההבנה ששמיעתו מתדרדרת במהירות, עד לרגע שבו הוא כבר לא יכול לזהות בתוך עננת הקול שעוטפת אותו אפילו את הביטים המוסיקליים שאותם הוא אמור ללוות בתיפוף.

רובן מסתיר את העובדה הזו מלו ככל שהוא מצליח, הוא מבין היטב שהאובדן המתקרב יהיה כפול, כשיאלץ להפסיק לנגן ייקרע גם החוט שקושר אותו לאהובתו האמביציוזית. קטיעתו משתי אהובתיו הגדולות, המוסיקה ולו, היא מכה חזקה מידי שנראה שרובן הרגיש, נרקומן לשעבר, יתקשה לשאת.

ללמוד להיות חרש

כשלו מגלה את החדשות הקשות היא מבינה שמצבו הנפשי של רובן הוא מה שדורש טיפול יותר מכל ומוצאת עבורו מרכז גמילה למכורים דוברי שפת הסימנים שנמצא בליבה של קהילת חרשים. שם, בנוף הפסטורלי הרחק מההמולה העירונית, הוא מכיר את ג'ו, מנהל המקום הכריזמטי (פול רייסי הנהדר). מין מנטור בחזות של קאובוי שעוזר לו 'ללמוד להיות חרש', כלשונו.

השהות של הרוקר המחוספס בתוך הקהילה השקטה מביאה איתה סצנות פיוטיות של רוך וקושי. באחת מהסצנות האלו נמצאים רובן וילד חרש משני צידיה של מגלשת מתכת. רובן מתופף על המתכת שתנועתה מובילה את המכה עד לאוזנו של הילד שמוצמדת למגלשה, הילד השובב הולך ונרגע בהשפעת תהודת המכות ורובן הנרגש זוכה, אחרי זמן רב, למישהו שיאזין לתיפופו.

מרדר ושותפו לתסריט לא מפחדים משנִיוּת, גם בבחירה לשרטט גיבור שרצונו המרכזי הוא כפול (לשמוע ולחזור לאהובתו) וגם בבניית אופיו של רובן כמרדן אבל אכפתי. הם נותנים לתכונות השונות הללו לחיות יחד.

אחת הסצנות היפות בסרט עוסקת בדיוק בשנִיוּת הזו, ומדגימה איך רצון יכול להיות מורכב ומרובד. בהוראתו של ג'ו, רובן נסגר כל בוקר בחדר ריק כדי לכתוב את חוויותיו כשכל מה שמצוי מולו הוא דף לבן, קנקן קפה חם ודונאט. רובן מפרק בפראות את הדונאט בידיו לחתיכות ומיד מרכיב אותו בחזרה ככל שהוא מצליח וכך שוב ושוב. מפרק ומרכיב. בתוך הסצנה הזו גלומה דמותו כולה, אדם שמבקש לאסוף את עצמו למרות הקושי הרב שכרוך בכך, וגלומה גם ההבנה כמה קשה למלא את רצונותיך באופן מלא.

רגע השיא מחכה רק לכם

ההבנה הזו היא גם הבסיס לשיאו השקט אך העוצמתי של הסרט, שיא שלא אוכל להרחיב לגביו כדי לא לפגום בחוויית הצפייה אך אומר רק שפתאום, אחרי רגעים ארוכים של רעש פנימי וחיצוני, דווקא מתוך רגע של שקט מתגלה לרובן באחת יופיו הפשוט של העולם. המבט של ריז אחמד ברגע הגילוי הזה שורט את הנשמה ומשלים הופעת משחק נדירה ביופייה ומועמדות מאוד מוצדקת לאוסקר.

על אף ש'צלילי המטאל' הוא סרט מאוד נרטיבי וכמעט קלאסי באופן בו נטווה המהלך העלילתי שלו, הבחירה שעושה גיבורו בשיאו של הסרט, ושאינני יכול להרחיב אודותה, היא מרגשת, חשובה ואפילו חתרנית. הרגע הזה יישאר אתכם עוד זמן רב. מאוד כדאי לצפות… ולהאזין.

Sound of Metal בימוי: דריוס מארדר. שחקנים: ריז אחמד, אוליביה קוק, פול רסי. ארה"ב 2020, 115 דק' זמין לצפייה בערוצי הסרטים של 'הוט', 'יס', 'סלקום טי וי' ו'באמזון פריים'.

יש לכם רעיון? מחשבה? סיפור שתרצו לספר לנו? כתבו לנו ~>