אדריכלות
יניב עמר, טרקלין
יניב עמר, טרקלין (צילום יחצ מוזיאון האיסלאם)

התערוכה המרכזית בפסטיבל ‘מנופים’ תתמקד בשכונת טלביה

“הרגשנו שיש צורך לחזור ולהתבונן פנימה, על אזורי מגורינו, על המורכבויות הנעלמות מעינינו. וכך, הבחירה בשכונת טלביה הולידה מסע חדש ותודעה שהלכה והתפכחה במהלכו”

מחר, יום שלישי, 23/10, יפתח פסטיבל ‘מנופים’ לאמנות עכשווית בירושלים שיתקיים עד מוצאי שבת, 27/10. הפסטיבל, החוגג עשור לקיומו, משיק את פתיחת עונת התערוכות בירושלים באמצעות שלל אירועים שבהם מיצבים, מיצגים, סיורים, סרטים, מופעי המוסיקה, הרצאות ופתיחות תערוכות. פסטיבל ‘מנופים’, אותו הקימו ומנהלות האמניות הירושלמיות לי היא שולוב ורינת אדלשטיין, מתייחס דרך אמנות של יוצרים ממגוון תחומים למורכבות האנושית, הציבורית, ההיסטורית והעכשווית של ירושלים והוא מתקיים באזורים שונים ובאתרי תצוגה ייחודיים ברחבי העיר וכך, בין היתר, בתלפיות, מוסררה, נחלאות, מזרח העיר וטלביה.

חנאן אבו חוסיין, סמנדרה, 2018
חנאן אבו חוסיין, סמנדרה, 2018 (צילום קירה קלצקי)

השנה, החליטו קברניטי הפסטיבל להקדיש את התערוכה המרכזית, הנושאת את השם ‘נכסים’, דווקא לבתים פרטיים ומבנים ציבוריים בשכונת טלביה הירושלמית. התערוכה תוצג כך שהיא מתפרשת ברחבי השכונה, בתוך בתים פרטיים ובמבנים ציבוריים שחלקם ייפתחו לראשונה לקהל הרחב. אוצרות: רינת אדלשטיין ולי היא שולוב. אוצרת משנה: הדסה כהן.

אתי אברג'יל, ספרייה
אתי אברג'יל, ספרייה (צילום קירה קלצקי)

ככזו, התערוכה תציג את השכבות של הסיפור ההיסטורי המגוון ורב הפנים של השכונה היפהפייה, המטופחת והשלווה למראית עין. כך, למעשה, מבקשת התערוכה לעמוד על הניגודים הקיימים בצופן הגנטי של השכונה ולהצביע על נקודות העיוורון המכשילות את שוכניה ומבקריה. דרך פעולות אמנות שונות, עולות שאלות ביקורתיות הקוראות לקיים בחינה מחודשת של המרחב המיוחד, רב הפנים, שהפך אולי לבנאלי או ברור מאליו.

“נושאה של התערוכה המרכזית של הפסטיבל הוא קודם כל אמנות בהקשר של שכונת טלביה” אומרת רינת אדלשטיין, המנהלת האמנותית של פסטיבל ‘מנופים’ ואוצרת שותפה בתערוכת ‘נכסים’ יחד עם לי היא שולוב. “מאז שנת 2011 הבינו המארגנות שראוי שהפסטיבל יתייחס לסוגיית מזרח ומערב ירושלים, עיר שחוברה או שלעולם נותרה מחולקת. כך, החל מאותה שנה, כל אתר שנבחר עבור התערוכה המרכזית נועד להציף שאלות הקשורות לסוגיה זו, תוך חיבור בינה לבין המיקום הפיזי, דרך היבטים שונים: ההיסטוריה והעבר של המקום, סגנונו הארכיטקטוני והפנים-עיצובי, האוכלוסייה השוכנת בו והאופי והמגבלות שמכתיב כל מקום.

“השנה, כשהפסטיבל מציין עשור להיווסדו, החלטנו לשוב אל מערב העיר. זאת, לא משום שמיצינו את העיסוק במזרחה ולא בגלל ש”נגמרו” חללי התצוגה, אלא כיוון שאחרי שנים של התבוננות מבחוץ “על”, הרגשנו שיש צורך לחזור ולהתבונן פנימה, על אזורי מגורינו, על המורכבויות הנעלמות מעינינו בחיי היומיום על אף שהן מתקיימות ממש “מתחת לאפנו”. וכך, הבחירה בשכונת טלביה, הנקייה, הציורית, הירוקה והשלווה, זו שבתיה מפוארים וחזיתותיה מטופחות, הולידה מסע חדש ותודעה שהלכה והתפכחה במהלכו”.

מה יש בה בשכונת טלביה שכמו מגלם בה קסם כל כך מרתק ומסקרן?
“סיפורה המרתק של הקמת השכונה, ההיסטוריה הלא מסופרת שלה, ההתגלגלות שעברו הנכסים גם מבחינת בעליהם וגם מבחינה ארכיטקטונית, האוכלוסיה שמרכיבה אותה, המבנים הארכיטקטוניים הייחודיים שבה החל ממבנים ציבוריים כמו מכון ון ליר בירושלים וכלה בבתים פרטיים וכך גם היופי של רחובותיה ומבניה”.

מהם “הניגודים הקיימים בצופן הגנטי של השכונה ונקודות העיוורון המכשילות את שוכניה ומבקריה” כפי שנכתב בטקסט על התערוכה?
“כבר מראשיתו של תהליך העבודה על התערוכה, גילינו את הבורות המכוונת בה לוקים מרבית תושבי ישראל היהודים ואנו בתוכם. מי הקדיש תשומת לב לעובדה שמאחורי כל בית שנבנה בסגנון ערבי, ואשר חזותו האסתטית מעוררת קריאות התפעלות, מסתתר סיפור על אודות משפחה ערבית-פלסטינית שנאלצה, במרבית המקרים, לברוח ולנטוש את הנכס שבנתה. עינינו הרי אינן מורגלות לראות את הדברים באופן זה. במרחב הציבורי של טלביה, שונו שמות הרחובות והשלטים הכחולים של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל אינם מספרים דבר על ההיסטוריה הפלסטינית של השכונה. רק שמה הערבי של טלביה דבק בה בעיקשות, מסרב כבר שבעים שנה להשתנות ל’קוממיות’. למעשה גילינו שקיים ניגוד חזק מאוד בין הנראות השלווה, הירוקה, הפסטורלית והעכשווית לבין הסיפור ההיסטורי הטרגי של השכונה”.

אילו שאלות ביקורתיות עולות דרך פעולות האמנות השונות שיוצגו בתערוכה?
“שאלות כמו: מדוע ההיסטוריה של השכונה מוסתרת? מדוע היא אינה מסופרת במרחב הציבורי? מהן ההשלכות של הסיפור ההיסטורי של השכונה על חיינו כיום? כיצד זוכרים המבנים את שהתרחש בהם? כיצד ואם הזכרון בא לידי ביטוי בהתגלגלות של המבנה או של חפצים מיד אל יד? ואיך ראוי לזכור היסטוריה של מבנה ושל החפצים בתוכו?”

רון אסולין, כושמנטוש
רון אסולין, כושמנטוש (צילום קירה קלצקי)

שכונת טלביה, הנחשבת לאחת השכונות היפות בירושלים אם לא היפה שבהן, הוקמה באמצע המאה התשע עשרה על ידי פלסטינים ערבים – נוצרים אמידים שנאלצו, בהמשך, לנטוש את בתיהם ולברוח מהם, בשנת 1948, בעקבות מלחמת השחרור. לאחר מכן, אוכלסה השכונה ברובה על ידי יהודים – ישראלים. מימי הקמתה ועד היום טלביה היא שכונה בורגנית. תושביה אז והיום, רובם בעלי מקצועות חופשיים, אקדמאים, דיפלומטים ואנשי ממשל. כיום, בנוסף להיותה שכונת מגורים ירושלמית, היא מכילה גם מוסדות מתחומים שונים: משכן הנשיא ובית ראש הממשלה, מכון ון ליר, מכון החברה הפסיכואנליטית, מכון ירושלים למחקרי מדיניות, המוזיאון לאמנות האסלאם ועוד.

שנות העשרים של המאה העשרים
שנות העשרים של המאה העשרים (צלם לא ידוע)

אמנים משתתפים בתערוכה: חנאן אבו חוסיין, אתי אברג’יל, מאיה אטון, רון אסולין, חנאן ארמלי, מיכל בראור ופטריק היו (אירלנד/אנגליה), אנואר בן בדיס, איה בן רון, חמודי ג’נאם, רונה סלע, נרדין סרוג’י, יניב עמר, נדב עשור, אדם קפלן וניר שאולוף, אלהם רוקני, פרויקט המחקר ‘ארכיאולוגיה של כתובת’ (פרופ’ טובי פנסטר וד”ר חגית קיסר).

התערוכה עד: 23/11.