אדריכלות
קיטש בהתגלמותו, מלון Mielparque Nikko Kirifuri
קיטש בהתגלמותו, מלון Mielparque Nikko Kirifuri (צילום Kawasumi Architectural Photograph Office)

הלך לעולמו רוברט ונטורי מחלוצי האדריכלות הפוסט מודרנית

ונטורי, מהאדריכלים האמריקאים המובילים של המאה העשרים וזוכה פרס פריצקר, ידוע כהוגה האמרה Less is Bore – פחות הוא משעמם – כתגובה לאדריכלות המודרנית של תקופתו

האדריכל האמריקאי, רוברט ונטורי (Robert Venturi), ממייסדי הסגנון הפוסט מודרני באדריכלות וזוכה פרס פריצקר לשנת 1991, הלך לעולמו בשבוע שעבר כשהוא בן 93. ונטורי, שנחשב אייקון של האדריכלות האמריקאית, נודע, בין היתר, בשל האמרה Less is bore (פחות הוא משעמם) שטבע בספרו Complexity and Contradiction in Architecture ושמאז הושרשה בסצנה האדריכלית בפרט ובתרבות בכלל. האמרה של ונטורי באה לשמש כפרפראזה לאמירתו המפורסת של האדריכל והמעצב הגרמני אמריקאי מיס ואן דר רוהה Less is more (פחות הוא יותר).

אדריכל רוברט ונטורי
אדריכל רוברט ונטורי (צילום Frank Hanswijk)

ונטורי נולד בעיר פילדלפיה ולמד בפרינסטון שם סיים את תוארי הבוגר והמוסמך באדריכלות. את דרכו המקצועית החל כמתמחה במשרדיהם של האדריכל האמריקאי לואיס קאן והאדריכל והמעצב הפיני אמריקאי אירו סארינן, שניהם מודרניסטים. בהמשך, בשנת 1964, פתח משרד עצמאי יחד עם אשתו דניז סקוט בראון, אותה פגש בתחילת שנות השישים בעת ששניהם לימדו יחד באוניברסיטת פנסילבניה. מבין יצירותיו הבולטות: בית ואנה ונטורי בפילדלפיה שנבנה עבור אמו בשנת 1950, תחנת מכבי אש בקולומבוס אינדיאנה שהושלם בשנת 1967 ומוזיאון הילדים ביוסטון שהושלם בשנת 1992.

רוברט ונטורי ודניס סקוט בראון, 1968
רוברט ונטורי ודניס סקוט בראון, 1968 (צילום George Pohl)

כפוסטמודרניסט, החל מיד להפיץ את משנתו החלוצית והביקורתית כלפי האדריכלות המודרנית כבר בשנות השישים. התיאוריות הפוסטמודרניות של ונטורי נחשבו מבין החשובות במאה העשרים כשלמעשה ניתן לומר שהתנועה שהובילו נחשבת לתמורה המשמעותית באדריכלות של המאה. בעקבות התיאוריות שפיתח, יש מי שטענו שונטורי הוא “מציל האדריכלות המודרנית בפני עצמה”.

בית ואנה ונטורי, 1964
בית ואנה ונטורי, 1964 (צילום Rollin LaFrance)

בבסיס טיעוניו, לא עמדה הצדקת הקישוטיות אלא התנגדות עזה לגישה הפונקציונאלית של המודרניזם. בספרו Learning from Las Vegas, הצדיק את האדריכלות ה”מזויפת” של לאס וגאס וטען כי בעידן הפוסט מודרני, אין אמת אחת וכי המושג “אמת” כבר אינו רלוונטי באדריכלות.

בית בוויל, 1980
בית בוויל, 1980 (צילום Steven Izenour)

קודם לכתיבת הספר, יצא ונטורי ללאס וגאס עם משלחת מאוניברסיטת ייל במטרה לתעד את האדריכלות המסחרית והפופולארית של הסטריפ – רצועת המלונות ובתי הקזינו של עיר ההימורים, כדי לנסות ללמוד מגידול הפרא שצמח בתוך שנים ספורות באמצע המדבר. לאחר שנים ספורות, סיכמו ונטורי, סקוט בראון ואייזנאוור (שלושת המרצים מייל) את המחקר בספר בו הוא מערער על הטעם הטוב האדריכלי ועל המשמעת הצורנית החונקת של המודרניזם. במקביל האדירו את הפלורליזם הדמוקרטי של האדריכלות המסחרית, האקלקטית והעממית של ארצות הברית. המסקנה של השלושה הייתה שאדריכלות מכוערת ושגרתית היא דווקא בסדר ושהקישוט הוא לא פשע, זאת אולי כתגובה לספרו של האדריכל אדולף לוס ‘קישוט ופשע’ (משנת 1908) בו התנגד נחרצות לסגנון האדריכלי הניאו קלאסי שהיה נהוג בתקופתו.

אולם תצוגה, 1973
אולם תצוגה, 1973 (צילום Tom Bernard)

יחד עם סקוט בראון, שותפתו ובת זוגו, הפיצו במהלך השנים את תורת הפוסטמודרניזם באדריכלות פרובוקטיבית, בהוראה ובטקסטים כתובים. למרות פרישתו מפרקטיקה בעשור האחרון, משרדו ומורשתו של ונטורי ממשיכים במשרד VSBA (Venturi Scott Brown and associates) בו סקוט בראון ממשיכה בעבודתה עד היום. כמה מהמבנים של ונטורי שנבנו במהלך השנים עומדים בפני סכנת הריסה הנדונה בדיונים ציבוריים וחלקם כבר נהרסו.